בלי שם/אובדן

הדמעות שלהם נאגרות בתוך אגם, כזה שנמצא עמוק בפנים אצל כל אחד.
לחלקם זהו אגם גדול ורחב ולשאר אולי קטן וצר, אך זה לא משנה.
כרגע האגם של כולם רחב ועמוק.
היא לא שומעת רעש, שום בכי קולני או צרחות. יש רק מלמולים שקטים, רק תחושה של אובדן ובדידות, ריקנות כלשהי שמתפשטת אצל חלקם ונמצאת באוויר.
הם מדברים ומגישים מנות אוכל קטנות אחד לשני. ידיהם נעות בעדינות, כאילו כל רגע הם יאלצו לקום ולנחם אותם.

הדמעות שלהם נאגרות בתוך אגם, והוא עמוק ורחב ופועם. לפעמים אפשר לשמוע אותו ולפעמים לא.
היא לא יודעת איך להגיב למראה האנשים הרבים שנמצאים שם כשהיא עוברת ביניהם, אך היא מרכינה את ראשה מעט, כאילו שזה יוכל להראות על מעט כבוד למאורע.
כשהיא סוגרת את דלת ביתה מאחוריה הקולות נעלמים, כאילו הם מעולם לא היו קיימים.
רק השקט נותר, ולא שום דבר אחר חוץ ממנו.