אדרנלין-חלק ו'

אני לא לגמרי בטוח לאין אני הולך, אני מניח שזה לא ממש משנה. לאחרונה, אני מוצא את עצמי שבוי במחשבותיי, כאילו מוחי לא בטוח מה לעשות עכשיו, כאשר הוא נמצא באופוריה תמידית כמעט.
אני מתיישב למרגלות אחד העצים ובוהה במקום בו ישבנו רק לפני כמה שבועות ודיברנו על התמכוריות ולמרות שידעתי שאני מכור אליה כבר ברגע ההוא, לא ידעתי שבאמת יהיה לי סיכוי איתה, לא ידעתי שהיא תהיה מוכנה להיות איתי, אך עבר שבוע מהיום שבו היא הודתה שהיא אוהבת אותי, והשבוע הזה היה אחד מהנפלאים בחיי, פשוט הידיעה שמישהו אוהב אותי, שלמישהו באמת אכפת, גרמה לי להיות כל-כך שמח.
אני מביט אל מעבר לצוק ואני לא יכול לחשוב על דבר מלבד ההרגשה של שפתיה על שפתי או כמה נחמד זה פשוט לחבק אותה, למען האמת, כל עוד היא במחשבותיי אני לא יכול לחשוב על שום דבר שיוכל לגרום לי להיות שמח יותר, זאת אומרת, אולי רק אם היא הייתה פה לידי.
"אני מניחה שעכשיו אני היא זאת שעוקבת אחריך." קול מאחורי אומר ואני מגלה שהמשאלה שלי התגשמה בגלל שהיא עמדה ממש מאחורי. אני אוהב את הדרך בה היא נראית ברגע הזה, יש משהו מקסים בדרך בה עיניה מחזירות את אורה של השקיעה, הדרך בה שיערה נע עם הרוח. אך למרבה הצער, זה משהו שהופך לשובר לבבות ברגע בו היא מפנה את מבטה ממני. "אני לעולם לא אתלונן על זה." אני עונה, אך דעתי מוסחת, אני לא יודע איך לא שמתי לב לזה מקודם, לעיניה העצבות. ברגע בו היא פגשה את מבטי פעם נוספת, הרגשתי כיצד ליבי מאיים להישבר מגודל העצבות שנשקפת מעיניה.
אני תוהה מה היא לא מספרת לי, זה חייב להיות משהו גדול יותר מהעובדה שהיא רוקדת בלט או שהיא חכמה בטירוף, אני יודעת שהסודות האלו שלה לא גורמים לה להיות עצובה, למען האמת, בלט גורם לה להיות מאושרת אפילו בימים הכי נוראיים ואני לא יודע איך המוח הנפלא שלה יכול לגרום לה להיות עצובה.
אני לא לגמרי יודע מה לעשות, אני יודע ששום דבר שאני אומר לא יגרום לה לספר לי מה קרה, אז אני פשוט קם ממקומי למרגלות העץ ומחבק אותה. אני דואג לשנייה שהיא עשויה לא להחזיר לי חיבוק, אך למרבה המזל, לא עובר יותר מרגע לפני שהיא נמסה אל תוך זרועותי ואני שמח שהיא לא התנגדה למגעי משום שאני לא יודע אם הייתי מצליח לשרוד את דחייתה.
אני תוהה איך היא הצליחה להתגנב אל ליבי במהירות כזאת ואיך היא ממשיכה להחזיק בו בכוח כזה, אולי זה משום שאני יודע שהיא לא תעזוב אותי, בגלל שהיא שונה מכל מי שהכרתי עד עכשיו.
אני מביט בה ואני חייב להודות שהיא כבר מזמן לא האלה שחשבתי שהיא, היא הופכת להיות אמיתית יותר עם כל יום שחולף.
וברגע זה, אני לא יכול שלא לתהות אם היא תמיד הייתה כל כך אנושית או שאני פשוט הייתי אנוכי מכדי לשים לב לזה.