?Can I Hold You || פרק שביעי ||

שמש זהובה הפציעה בחלון חדרה.
היא מצמצה מעט בעיניה, משפשפת אותן באנחה עייפה,
מסונוורת מאורה הזוהר.

היא החלה להתארגן באיטיות האופיינית לה,
משחילה את רגליה לתוך מכנסי הג´ינס האדוקים הארוכים שלה,
ומיד לאחר מכן זרקה לגופה חולצת בטן שחורה,
אשר חשפה בטן שטוחה ורזה.

היא מסגרה את עיניה בשחור בוהק,
והביטה בעצלות במראת החדר הגדולה שלה.
היא הנהנה, כאלו מאשרת לעצמה שהנה מגיעה יום חדש,
ויצאה לעבר הרחוב.

היא שוב פעם אחרה.
השומר צקצק לעומתה בפתח, ממלמל דבר מה על כך שבית הספר התחיל לפני חצי שעה,
תום בתגובה פיהקה בבוטות, מדגימה לו עד כמה זה מזיז לה.

ואז היא הבחינה בו.
למרות שעיניה היו עדיין אדומות מעייפות של הבוקר,
היא לא יכלה שלא להשתנק מהמראה הזוהר שלו.
הוא היה נראה כאלו שלפו אותו ממגזין דוגמנים לוהט.
הוא היה נראה כה זר על פני הסביבה הזו.

כשעיניו פגשו בשלה, הוא מיהר לעברה.
היא נרעדה, נזכרת במאורעי היום הקודם,
והחלה לצעוד במהירות לכיוון הנגדי.
"תום!" הוא צעק במסדרון, מגביר את קצב צעדיו.
זה לא מי יודע מה עזר.
היא החלה לרוץ, חומקת ממנו.
אך כצפוי, הוא היה הרבה יותר מהיר ממנה.
לא עברו 3 דקות והוא כבר תפס בכתפה, מסובב אותה לעברו.
"תום". הוא התנשף, שסוף כל סוף היה מולה.
"מה?!" היא רגזה, נלחמת בבושה שתקפה אותה.

הוא היה שם.
הוא ראה אותה.
הוא ראה אותה מתרסקת. מפרפרת.
הוא.
מכל האנשים בעולם.
האדם ששנאה יותר מכל היה שם.
מביט בה נופלת.

"את..את בסדר?" הוא שאל ברכות שלא הייתה אופיינית לו.
"למה שאני לא אהיה בסדר?" היא ירקה בזעם.
הוא עצר, מתרחק מעט, מביט בה.
אט אט, הרוגז והכעס חזרו לפניו.
"את חתיכת כפוית טובה, את יודעת את זה?" הוא נבח.
"ואוו, תודה רבה לך, אדון כרמל שהארת את עיני!" היא לא נשארה חייבת.
צלצול ההפסקה קטע את שיחתם, ותלמידים החלו לזרום למסדרון,
מביטים בהם מסוקרנים.
"מה לעזאזל הקטע שלך?" הוא חזר לקול השליו שלו, אך מבטו עדיין היה זועף.
"לי? אוהו, לי אין שום קטע". היא חיקתה את קולו.
הוא שתק לרגע, מביט בה בריכוז.
לפתע הוא פצה את פיו.
"את סתם ילדה קטנה. קטנה וטיפשה, שלא עברה שום דבר בחיים שלה, ילדה קטנה ומפונקת שחושבת שכל העולם סובב סביבה, אני צודק?" הוא גיחך, מביט בה מלעמלה, חוזר לשחצנות המוכרת שלו.
עיניה של תום רשפו. היא הרגישה את המחנק בגרון שלה גודל.
אך לא. לא לא, לא עוד פעם.
הפעם הוא לא יהיה עד לנפילתה.
הפעם הוא לא יראה אותה נשברת.
לא שוב.

"איך אתה מעז?" הקול שלה רעד, היא מלמלה, מביטה בו מזועזעת.
היא נשפה בכעס, וגייסה את כל הכוח שהיה לה,
וריכזה אותו בסטירה מצלצלת על הלחי השמאלית של עידן.
הוא שתק.
היא שתקה.
התלמידים סביבם שתקו.
היא לקחה את רגליה,
ובלי לחשוב יותר מידי,
התחילה לרוץ.