?Can I Hold You || פרק חמישי ||

הרגשה חדשה הכתה בה לפתע.
היא הרגישה כה קטנה, מלוכלכת ומזוהמת.
למול נגד עיניה ניצב בית. אם בכלל אפשר לקרוא לזה בית.
´הבית´ היה נראה כארמון שהתנוסס לגבהים מרשימים, בעל שטחי דשא מרהיבים,
ממוסגר בין סורגי ברזל גבוהים אימתנים.

היא מצאה את עצמה משפילה מבט לבגדיה.
היא לבשה חולצת בטן לבנה, וחצאית מתנפנפת שחורה קצרצרה, שהגיע כמה סנטימטרים מתחת לישבנה.
ברגליה היא נעלה נעלי סינקרס לבנות ישנות, והשיער החום חלק- גלי שלה היה פרוע ופזור,
מסתיר את עיניה המהפנטות.

בצעד מהוסס, היא התקרבה לגדר, פותחת אותה במהירות, ומחליקה פנימה.
היא קללה בלב את עידן שגורם לה להרגיש כך.
איך שהוא, ככל שהכירה אותו יותר היא שנאה אותו יותר.

לפני שהספיקה עוד לדפוק בדלת,
היא נפתחה מעצמה ואישה חייכנית עמדה בשער.
"שלום לך, עידן סיפר לי שאת עומדת להגיע.." האישה תקפה אותה, מדברת בשצף ושולחת יד להכניס אותה לבית.
"איפה עידן?" תום הנהנה והתפרצה בחוסר נימוס.
"הוא מחכה לך, למעלה". האישה חייכה.

תום לא התקשתה למצוא את חדרו של עידן.
קול נעים של גיטרה הדריך אותה,
והיא פתחה את הדלת הסגורה בתנופה.
מוצאת שם את עידן, ללא חולצה חושף גוף חטוב בעל שרירים וקוביות, עם מכנסי ג´ינס אורכות צמודות, יושב על המיטה כשגיטרה מונחת בחיקו.
"אחמ, שלום". היא מלמלה, נבוכה.
עידן סקר אותה במבטו, והיא נעה באי נוחות.
"אחרת". הוא קם, מניח אתה גיטרה בזהירות ולובש את הטי שרט הלבנה שהייתה לצידו.
תום לא ענתה, היא מיקדה את מבטה בנקודה לא ברורה בחלל.

"את יכולה לשבת עכשיו". הוא קרא פתאום, מצביע על השולחן הגדול לצד הקיר.
תום הנהנה והתיישבה.
היא התיישבה, מרגישה בעידן שהתיישב לצידה, ידו מונחת על המשענת שלה.
היא הוציאה את החוברת לימוד שלה, ועידן עיין בה והחל לסמן תרגילים.
"תתחילי לפתור, אם את נתקעת אני אעזור לך". הוא מלמל בשעמום.
תום הנהנה.
היא החלה להביט בתרגיל וראתה שחור.
ניצב למולה משוואה שלא היה לה סיכוי נגדה.
היא לא למדה את החומר הזה.
היא כלל לא למדה בעצם.

"עידן?" היא מלמלה.
"כן?" הוא נאנח בשעמום.
"לא משנה, עזוב". היא וויתרה, נאנחת.
עידן קם לרגע, יוצא מן החדר והיא נאנחה בהקלה.
היא הביטה בקירות בשעמום,
מאה ואחד מחשבות טרדו את מוחה, ואף אחד מהם לא היה קשור למשוואה שנחה למולה.
לאחר בערך עשר דקות הוא חזר בחזרה, מרכין מבט לעבר המחברת שלה,
העמוסה בקשקשים ובציורים.
"מה זה לעזאזל?" הוא נבח בכעס.
לפני שהספיקה לענות הדלת נפתחה והאישה החייכנית שהתגלתה כעוזרת בית הגישה להם מגש עמוס באוכל.
"ארוחת ערב!" היא הניחה את המגש על השולחן בחיוך, ויצאה מן החדר.
תום שתקה, לזה היא לא צפתה.

עידן החל להעמיס לעצמו אוכל, לועס ברעש.
הוא הביט בתום, מזרז אותה לאכול גם כן.
אך איך תסביר לו שהיא פשוט לא מסוגלת?

כשראה שהיא לא זזה, הוא הניח בצלחת שלה אוכל, והביט בה.
"תאכלי". הוא דרש.
תום הנהנה ברעד, ואחזה ברעד במזלג.
היא הכניסה חתיכת חביתה לפייה, ובלעה במהירות.
היא הבחינה שהוא לא מוריד את עיניו ממנה, והיא המשיכה ללעוס את כל החביתה,
עד שסיימה.
הוא לא הניד עפעף.
"אפשר לחזור לתרגיל?" היא ביקשה, מתנערת.
הוא העניק לה עוד מבט קצר, והנהן.
היא הרכינה מבט לעבר התרגיל, אך לפתע היא קמה ממקומה,
ממלמלת ברעד ושואלת איפה השירותים.
עידן הרים גבה, והצביע על דלת צדדית בתוך החדר, היא כמעט רצה,
והתכופפה במהירות לתוך האסלה, היא לא הספיקה לסגור את הדלת,
והיא החלה להקיא.
היא הקיאה את כל מה שאכלה, לא משאירה אף לא פירור דל בתוך קיבתה.
"מה לעזאזל? תום!" הוא צעק, ניגש אליה, מרים אותה מהרצפה.
היא החלה לבכות, מתפרקת.
הוא התבלבל, מביט בתום הרועדת והבוכה למולו,
ולפני שהספיק לחשוב מה הוא עושה, הוא תפס בה, מצמיד אותה אליו,
מחבק את גופה הצנום שבין זרועותיו.
והיא? היא רעדה ובכתה. בכתה ורעדה בתוך הזרועות של הבן אדם ששנאה יותר מכל.