עוד נשוב לשם…

בס"ד

כאב חד פילח את ראשו, הוא פקח את עיניו, מקדיש כל כך הרבה כוחות לפעולה המזערית הזו, אולם אלו נסגרו בשנייה שפקח אותן.
מחנק הציף את גרונו.
סיוטים פקדו אותו כל הלילה.
להבות. סוסים, פרשים.
חומות נופלות כמו מים על הקרקע.
דם, צעקות.
סיוטים. חלומות רעים.
הוא פקח את עניו שוב, מצווה עליהם שלא יבגדו בו. הדבר הראשון בהן נתקלו היה אדמה, מעט לחה…
'מדוע אני שוכב על הקרקע?' תהה. הוא הרים את גופו, לא מבחין בבגדיו המאובקים והמוכתמים, שלא נשאר זכר מצבעם המקורי.
משום מה כל גופו כאב.
על רקע הדמויות השרועות על הקרקע התהלכו בגאון אנשים לבושי שריון, על ראשם קסדה שנוצות אדומות עיטרו אותה, מזדקרות כלפי מעלה.
ידיו נשלחו קדימה כאשר ראה את אחד מהם שולח את רגלו באישה השכובה על הקרקע. אך ידיו בגדו בו. הוא שלח מבט נסער אל מעבר לגבו, מנסה שוב להזיז אותן, אך סביב פרקי ידיו לופפו שרשראות ברזל, ולחרדתו גם סביב רגליו.
הוא הביט סביב, כך גם של כל אלו שלצידו; אנשים, נשים וטף.
ואז זה הכה בו. המציאות הנוראה, שעל מנת להירדם אמש, מלמל שוב ושוב שהוא רק חולם ומוטב שילך לישון עכשיו.
אך זה לא היה חלום רע, וגם לא הזיות שנגרמו עקב השמש הקופחת…
לפתע הבחין באביו, במרחק של כמה אנשים לפניו, גם הם אזוקים בשלשלאות ברזל החורכות את עורם.
דמעות ירדו על לחיו של אביו כמו מפל, נטמעות בתוך זקנו שהחל להאפיר.
וכאילו אוזניו לא היו מסוגלות לשמוע דבר עד אשר ישמע את בכייתו של אביו, הגיחו בין רגע יללות של האנשים סביבו, מאשרות, מפלחות את ליבו.
ריח שרוף. ריח של דם.
דמים של תינוקות מהולים בדמן של אמותיהם.
אמו הייתה שרועה על הקרקע, קרוב אליו. מביטה בנקודה לא ברורה; עיניה פקוחות בבעטה, כמי שראתה זוועות אך מסרבת להאמין ולעכל את אשר ראו עיניה.
"אמא…אמא…" הוא מצא את הכוחות ללחוש לה, פחד ליטף את קולו.
אמו התיקה את עיניה והביטה בו, באותו מבט בהול ומזועזע.
"לאן לוקחים אותנו?" היא השפילה את עיניה, אישוניה זזים מצד לצד בארובותיהם.
היא לא ענתה, דמעות החלו לזרום במורד עיניה.
"מתי נחזור הביתה?" הוסיף לשאול.
"איני יודעת בני…אבל אנחנו כבר לא נזכה לחזור…מי יודע מתי צאצאנו…אבל אנחנו לא נזכה…" קולה נסדק והיא החלה להתייפח על הקרקע. זעקות של שבר בוקעות מפיה.
לפתע הבזיקו תמונות בראשו.
ליבו החסיר פעימה.
האם הן חלק מחלום או…
"היה לי חלום רע…" מלמל, מתבונן באמו אשר הראתה לו סימן שהיא מקשיבה לו אך המשיכה להתייפח חרישית.
"בית ה' נחרב" הוא שאל ספק קבע , מצפה שאמו תנזוף על השטויות שמוציא הוא מפיו.
כאות על מילותיו, יפחותיה של אמו גברו וזעזעו את הארץ כולה.
דמעותיו שלו החלו להופיע.
"לא…" הוא מלמל, מנענע את ראשו, "לא…" הוא ילל, קול בכי של נער.
בכיותיו וצרחותיו השתלבו עם שאר בכיות העם, יוצרים קינה.
הוא לא ידע אם דמיין, אך מבעד לקולות השבר האנושיים שמע צליל יפיפה, צליל עצוב, בכי מתמשך, אין עצירה, כאילו אין לו סוף ואף לא כדי לנשום….
בכי השכינה, לא מוצאת מנוח. ביתה הרוס מכדי שתוכל לשכון בו, בניה גלו לארץ זרה ואתם גם היא,
אוהבת וכואבת.
הוא הרים את ראשו ולחרדתו ראה את גוון השמיים, צבע תכלת ממולל בעשן.
כחול חסר צבע, חסר ברק.
כל הבריאה השתנתה, צבעיה דהו.
הלב דאב.
"אבא" הוא צרח. וכמו גל של מחיאות כפיים, כולם החלו לזעוק לשמיים.
גופו רעד ללא שליטה, וכבר לא יכל לראות דבר מכמות הנוזל בעיניו.
אך לא יכל לנגב את אותן דמעות כי אין לו שליטה על ידיו.

הנבואה התממשה.
הנבואה שלא האמינו בה.
ובמקום לשוב על מעשיהם, המשיכו בדרך הרעה…
רעם חזק נשמע בשמיים וגשם החל לרדת עליהם.
הם בכו,
ואביהם יחד אתם.

והנה אנחנו כאן אחרי 2000 שנה. שנים של געגועים, שנים של כיסופים לארץ.
ובחסדי ה' בניגוד לכל היגיון בריא לא השמידו אותנו, עלינו אל הארץ, כבשנו חלקים מירושלים.
ועכשיו נרדמנו, רגע לפני הסוף.
שכחנו את המטרה.
בנינו בתים, ואבינו חסר בית.
אנחנו מתכננים את החיים כשמרכז העולם בשיא השפל.
המקום הכי קדוש לנו נמצא אצל האויב.
ואנחנו שכחנו, עברו השנים והרגש כהה.
ורק אם נלמד מה היה פה, רק אז נבין כמה הוא חסר.
כמו שמצליחים לכאוב באמת את מותו של אדם, רק כאשר מספרים על חייו, על שיא תפארתו.
חיים שנגוזו.
וכשנבין את החוסר, כשנכאב באמת, כשנתגעגע,
רק אז ניגאל…

"אַתָּה תָקוּם, תְּרַחֵם צִיּוֹן: כִּי-עֵת לְחֶנְנָהּ, כִּי-בָא מוֹעֵד.
כִּי-רָצוּ עֲבָדֶיךָ, אֶת-אֲבָנֶיהָ; וְאֶת-עֲפָרָהּ, יְחֹנֵנוּ."