להקיא.

להקיא.
לכתוב ,לכתוב ולכתוב.
להוציא הכל.
להקיא על הדף.
לייצר. למכור.
לשקר לעצמי.
להוציא עוד ועוד מתוכי אל הדף.
לא להפסיק לכתוב.
לדבר גם כשאין מה לומר.
גם אם איש לא מקשיב.
לדבר אל עצמי.
אני אבין אותי.
אני אבין את הצרות שלי.
את הכאב שלי.
את ההתנהגות החריגה שלי.
הרי זו אני..
עוד לכתוב.
עוד להביע.
עוד לספר, לשתף, לחלוק עם העולם.
להקיא הכל.
לשפוך מהקיבה אל האסלה.
מילים ומזון ותחליפי מזון.
ושקרים ורגש.
כל הרגש שיש בי – להוציא.
להוקיע.
לשחרר את עצמי מהנעילות, מהכבלים שלי..
״את בכיוון הנכון״, אתה אומר, ודוחף עוד עדשה לעין הבוכה.
שכבר דיי, היא לא רוצה לראות יותר.
לא רוצה להיות שותפה, לרפש ולזוהמה.
לא לראות, לעצום עיניים.
להגיף תריסים.
להיות צבועה. במיוחד כלפי עצמי.
הכל בסדר, יהיה בסדר, צריך להודות על מה שיש.
לאהוב ולקבל את מה שהשם נותן.
קלישאות או אמונה.
אבל רע לי.
לא נקי לי בנשמה.
ולא שקט ומלא מחשבות מטרידות.
מטופשות, מיותרות.
על צרות כאלה, שאינן צרות אמתיות.
שאינן קשורות בחולי, בעוני, במוות או בעינויים.
אלא רק בסיפור אהבה נכזב. ופקסים שלא נשלחים..
אתה מת לדבר עוד. עוד להוציא עוד לפרוק.
עוד להקיא. עוד לרזות.
להיעלם. שלא יראו אותך, שלא יפנו אלייך.
שלא יבקשו שתסביר..
אבל כמה אפשר לדבר עם פה סגור?.
כשהלוע נחנקת מרוב מועקה.
שכמו אבן ענקית מתגלגלת במורד הגרון.
ישר אל קנה הנשימה.
אוטמת אותך .וחוסמת אותך .ושמה קץ לשטף שבך, לפרץ שלך.
כמו אמסטף רוגז רתום לרצפה. מורדם על מגש של כסף, לפני נתיחה.