?Can I Hold You || הקדמה ||

מסך הפלאפון שלה הבהב בפתאומיות, מודיע שנשארו לה רק 15 אחוז.
אך האוזניות הטחובות עמוק באוזניה, נשארו שם תקועות, משמיעות היישר לאוזניה את המוזיקה הצווחנית והמזעזעת.
"תום!" צעקה חדרה מבעד הצווחות שנקראות ´מוזיקה´ לאוזניים שלה.
אך היא בשלה, ממשיכה להתעלם.
היא הגבירה את הווליום של הצרחות שבקעו מהטלפון הסלולרי שלה,
והמשיכה לצעוד ברחבה המוכרת. המנוכרת.
"תום!" היא שמעה את אותו הקול פעם נוספת, והרגישה איך יד מונחת על הכתף שלה.
היא החלה להירתע, וקפצה אחורנית בבהלה, מחניקה נשיפה חדה,
ומסתובבת בחדות.
"מה?" צעקה כשהבחינה שזו בסה"כ ענבר.
"שאלתי אם אפשר לבוא אלייך היום, ההורי-"היא החלה לדבר בשטף,
אך תום גלגלה את עיניה באחת, והנהנה קצרות לא.
"אבל למה? מזמן לא הייתי-" ענבר שוב החלה למלמל.
"אמרתי לא, ואשמח שתעזבי אותי בשקט". תום הסתובבה חזרה בחדות, עונה בקול תקיף ומרתיע, טוחבת חזרה את אוזניות ה´ביטס´ השחורות הגדולות שלה.
עוד פריט שחור.

היא התקדמה לכיוון המבנה הגדול של בית הספר, ונכנסה הישר לתאי השרותים של הבנות.
שם ניצבה לה מראת – גוף גדולה ותום מצאה את עצמה סורקת את גופה בסרקסטיות.
היא בחנה את גופה הצנום.
רגליה הארוכות היו חשופות היום, מכיוון שלבשה שורט שחור קצרצר, שלא השאיר הרבה מקום לדמיון.
על פלג גופה העליון נחה ברפיון גופייה שחורה, מאווררת מעט.
בשנה האחרונה ארון הבגדים שלה השתנה פלאים,
במקום כל השמלות והחצאיות המתנפנפות, והצבעים השמחים, תא הבגדים שבדרך כלל הייתה לוקחת ממנו בגדים בבוקר היה בעצם מורכב ממגוון רחב של צבעי שחור כהים, וחולצות גזורות וזרוקות.
עניין האפנה שפעם תפס אצלה חלק נכבד ומרשים מהחיים,
נעלם כליל כלא היה.

כשהיא יצאה מדלת השירותים, חיכו לה אותם מבטים לעגניים של התלמידים.
´הפריקית´, ´המוזרה´, הפך להיות כינוי החיבה המועדף עליהם,
וכבר לא היה ניתן לשמוע יותר את צירוף המילים ´תום דנר´, בלעדיהם.
זה מה שהיא, זה מה שהפכה להיות בשנה האחרונה.
הילדה המוזרה והפריקית.
רק חבל להם לדעת,
שכל הכינויים והריכולים שעליהם כולם כלכך מבזבזים אנרגיה כלפיה,
לא נוגעים בה ומפריעים לה.
למען האמת, כבר לא אכפת לה.