מצוד הנבלים: פרק 22- אפקט הפרפר

מסדרונות ארמון הזהב נראו חשוכים מאוד בלילה. איב מעולם לא חשבה שתודה בזה שהמראה אפילו די הלחיץ אותה. היא רגילה לבית שלה, שהיה אפל וסגרירי, כפי שהוא נראה תמיד, ביום ובלילה, וכאן, המקום הזה, שאמור להיות מאיר פנים, נראה כמבנה רע וקשוח, והיא בהחלט יודעת מה זה רע וקשוח, היא חווה את זה כל חייה.
המסדרונות הזהובים השרו עליה אווירה חמימה יחסית. די צבעוניים, אך לא יותר מדי. צבע מלכותי מילא את החלל, גוונים חמים הציפו אותו, ועם הזמן הזכירו לה דברים שרצתה לשכוח.
זה הבית שלו. הבית- שלו. והיא הולכת בתוכו, בקלות כזאת, במקום בו גדל, בו עשה את צעדיו הראשונים, בו התבגר… אוך, למה היא בכלל חושבת על זה? המקום הזה, "ארמון", מה שלא יהיה, המשמעות שלו לא חשובה. לא בצורה הזאת. עליה להיות מרוכזת. יש לה משימה לבצע.
איפה המלך יכול להיות, איפה?
יש בוודאי איזשהו חדר מלוכה במקום הזה, איזה חדר ששם הוא מקשיב לבעיות העם ומנסה לפתור אותם, כמו שמלכים לפעמים עושים. חדר כזה צריך להיות קרוב לכניסה, והדלת שלו בטח תהיה גדולה, עוצמתית ומכובדת.
ממש כמו… הדלת הזאת שנמצאת ממש מולה.
איב הרימה את מבטה ובחנה את אותה דלת היטב, כדי להיות בטוחה. היא העבירה את ידה על פניה ואיתה שובל קסום וכהה. כוחות הקסם שלה יאמרו לה האם זה המקום. ההילה שמכסה את החלק הזה מזכירה את ההילה- שלו- זה חייב להיות המקום.
המקום בו נמצא המלך ארתור, מושא נקמתה.
היא הרגישה רוח פרצים חזקה שפתחה את הדלת בסערה. באולם הגדול, במרחק ממולה, ניצבו שלושה כסאות זהב מלכותיים, בהם כנראה ישבו המלך, המלכה והנסיך באירועים החשובים. נברשת נרות גדולה האירה את הזירה מספיק. שטיח אדום וארוך קיבל את פניה כשעמדה בכניסה לשם. וילונות אדומים תואמים הוסתו לצדי החלונות מעליהם נתפסו והשקיפו אל הממלכה החשוכה שאורות הכפרים האירו כגחליליות בין עצי היערות הרבים שגדלו בה. הירח המלא סיפק אווירה איכותית לאותו רגע, ומשב רוח לילי קריר נכנס דרך חריץ באחד החלונות, והעביר באיב צמרמורת של מגע פיזי.
היא התקדמה בצעדים גדולים ורגועים על השטיח הרחב והארוך, והעבירה את מבטיה לכל הצדדים, בחיפוש אחריו בתוך מסך האפלוליות.
הוא חייב להיות שם, היא הרגישה אותו.
כן, היא הרגישה אותו. את חוד להב החרב העוצמתית על עורפה. היא שמעה את נשימותיו הרחוקות ואת ליבו שניתר בכוח בבית החזה שלו.
היא העלה על פניה חיוך רחב. היא אפילו הרשתה לעצמה לגחך, כי הרגע באמת הגיע.
"חסכת ממני את הטרחה לחפש אותך." הוא פנה אליה מאחור בקול קשוח ועבה, מנסה להישמע מרתיע ומאיים.
אז ככה נשמע אביו של כריס, מה? אין פלא שהנסיך הקטן לא מחבב אותו במיוחד, עם קול כזה, אפילו מבלי להסתכל עליו, היא כבר מצליחה לשנוא אותו. או שאולי זה בגלל מה שעשה לה? אולי בכלל שילוב של שניהם. מה שזה לא יהיה, התוצאה הייתה זהה, והסיבה לא חשובה.
"אני בספק שבכלל ידעת שאני כאן." איב אמרה לו, ולא טרחה אפילו להרים את ידיה בצורת כניעה, כי זה יהיה מיותר ושקרי.
"פרויקט ההגנה הכי גדול שבניתי נהרס, ואני לא אדע על כך?" הוא שאל בפקפוק. "את ממעיטה בערכי יותר מדי."
"הו, אין לך מושג עד כמה." היא מלמלה וספגה דקירת אזהרה נוספת בגבה, אחת שלא פצעה אותה אך כאבה מספיק כדי שתדע שעדיף לה לא להרגיז את האחד עם הנשק.
"תרדי על הברכיים שלך." הוא ציווה עליה, וכמובן, היא לא ששה ומיהרה לספק את רצונו ולעשות זאת. "עכשיו." הוא דרש והדגיש, שמא זה לא היה לה מובן בפעם הראשונה.
"אתה יודע, עם איומים לא תצליח להשיג דבר." היא אמרה לו תוך כדי שנאלצה לרכון על רגליה ולשים את ידיה מאחורי גבה. עדיין, בתנוחה הזאת, היא לא הרגישה נחותה ממנו.
"את, אל תדברי." הוא השיב לה בכעס. "מספיק שהכנסת לבן שלי כל מיני שטויות לראש."
"הוא לא התנגד." איב העירה. "זה אפילו היה רעיון שלו." היא שוב חשה את חוד חרבו על גבה, ורק בתוך תוכה נאנקה מהכאב המפתיע שמעט הציק לה. במצבים אחרים יכול להיות שהייתה מתחילה לדאוג, אולי אפילו לפחד, אבל משום מה, אף רגש כזה לא צץ אצלה. הפעם היא הייתה נחושה בעצמה מאוד, כל כך נחושה ובטוחה עד שבכלל לא האמינה שהמלך יהיה מסוגל לעצור אותה. הוא לא הצליח לעצור את הבן שלו מלעשות משהו מטופש כל כך כמו לעבור את החומה, ולא מנע ממנה להתפרק על ידי ארבעתם. מה הסיכוי שלו לנצח אותה?
"מה אתה בדיוק מתכנן לעשות איתי?" היא שאלה אותו לאחר אותה מחשבה. "אני בספק אם הרג נמצא בתכנון."
"חשבתי על כליאה נצחית." הוא הודה. "תשמחי לדעת את מי לקחתי כמסייעת." היא יכלה להישבע שחייך למרות שלא ראתה את פניו.
איב כיווצה את עיניה בתהייה, ולא ענתה מיד. דבר ראשון היא חשבה מי זו יכולה להיות, מי שדיבר עליה, שהוא לפתע נשמע שמח ובטוח. היא בוודאי לא טובה, לא בשבילה, כמובן, אז האפשרויות בלתי נדלות.
נו? אז מי זו? עד כמה אפשר להשאיר אותה במתח? בוודאי שלא הרבה, כי המלך ארתור שונא לבזבז זמן מיותר.
מבעד לחשכת הלילה, אל תוך האור העמום שבחדר, הגיחה מחריץ החלון ההוא גחלילית תכולה וזריזה מאוד. הילת קסם חזקה פרצה ממנה, וזו הייתה הילת קסם מהסוג הכי גרוע, לטעמה של איב.
"הו, אתה בטח צוחק עליי." היא מלמלה בתסכול, וכבר חזתה בנקודת האור משתנה מולה לדמות אישה צעירה. היא הייתה לבושה בשמלה כחולה, מגונדרת וארוכה, מקושטת בתסרוקת מתולתלת חומה וגבוהה, מחזיקה בשרביט דק וארוך שהקסם נצץ סביבו, ומרקידה בעדינות את כנפי הפיה הכחולות הגדולות שלה כהרגלה.
"הפיה שתמיד מסבכת את העניינים." איב גלגלה את עיניה בבוז ונשפה בחוסר כוח למה שעומד להתרחש.
"כן." הפיה הכחולה התקדמה אליה. "ואני ממליצה לך לנצל את המילים האחרונות שלך למשהו חשוב."
"אני לא סיימתי." איב הכריזה. "איך זה בשביל מילים אחרונות?"
"אופטימיות." השיבה לה הפיה. "ועכשיו, אני אומרת לך את זה רק כי זה נדרש, אל תיבהלי כשתמצאי את עצמך בחדר חשוך, קר ומחניק. זה רק הצינוק של הארמון."
"איזה כיף לי." איב הייתה צינית בכל מישור ומישור, והדגישה זאת היטב. הביטחון שהציף אותה התפוגג אט אט, ברגע שהפיה הכחולה נכנסה לחדר. מול המלך ארתור והחרב שלו היא בהחלט הייתה מסוגלת להתמרד, אבל עם יצור הקסם הטהור והמציק שהתערב בעסק של שניהם היא ידעה שזה לא יהיה פשוט. היא לא טרחה לנסות, היא הייתה חכמה מספיק כדי לדעת שבקרב הזה לא תנצח.
רק עכשיו. כי המערכה עדיין לא הסתיימה.
ארתור אמר "נצח", ולכן יש לה את כל הזמן הזה כדי למצוא פתרון. לבעיית החומה מצאה תשובה תוך כמה חודשים, לכן תוכנית נוספת בשביל לצאת מאותו חדר אליו תישלח לא תהיה בעיה גדולה כל כך.
עדיין הייתה לה תקווה, זה כל מה שהזדקקה לו.
היא עצמה את עיניה, והמרגש החד של החרב שתקפה אותה נעלם בעדינות. במקומו הגיח קור שנדבק אל גופה החשוף. היא פקחה את עיניה, ומצאה את עצמה בצינוק עליו הפיה דיברה. צורתו הייתה עגולה, והוא היה גדול מדי לאדם אחד. הקירות היו עשויים לבנים ישנות, ומקור האור היחיד הגיע מחריץ דק שנמצא מתחת לדלת שניצבה מולה במרחק.
היא התקרבה ורצה לכיוונה במהירות, בדרך מעדה על מוטות קלים שהשמיעו קול מוזר. היא נחתה על רצפת האבן והרגישה את אחד המוטות עליהם החליקה. היא זיהתה את המרגש. קצותיו היו גדולים וגדולים, המרקם היה מחוספס.
"יש. מישהו מת." היא לא נבהלה מהידיעה שמעדה בגלל שלד של אסיר קודם ששכב שם כנראה תקופה, אך מיד הרחיקה מעצמה את העצמות בהם נגעה. היא קמה על רגליה מחדש, גופה רק מעט כאב מהנפילה, והיא המשיכה להתקדם אל עבר הדלת.
היא התכופפה והציצה מבעד לחריץ אל הצד החיצוני, וראתה רק את הקיר הנגדי.
היא נאנחה, התיישבה לצד הדלת ונשענה על הקיר.
היא חיבקה את רגליה, השעינה עליהם את ראשה, וחיכתה.
היא לא ידעה למה, אבל היא פשוט חיכתה.