נקודות

השעה הייתה שעה בה צריך כבר ללכת לישון, כמובן, ככה כל הסיפורים מתחילים. איפה שאין זמן.
ובנקודה הזו, כשאני מתעלמת מהשניות שעוברות והשעון קופא בעיניי, אין זמן ואין גם פעילויות שאני יכולה לעשות כדי להעביר את מה שכואב לי.
אני מודה, מקודם רק ישבתי וחיכיתי. אז, באמצע החיים, כשהשעון עוד תקתק והשעה עדיין לא הייתה ללכת לישון, לא ידעתי מה לעשות אז פשוט נשכבתי על המיטה עד שיהיה לי רעיון במוח. כמו לעבור בתחנת אוטובוס באמצע הדרך, לעצור, ולשכב שם על הכביש או על הרצפה, מחכה שמשהו יעבור שם, לא מכירה את צבע הרמזורים רק את הצבעים של הכביש.
ועכשיו עדיין אין רעיונות המוחי והשכיבה כבר דומה לגוף שקפא. גם המחשבות שלי קופאות. זה לא שאז היו לי מחשבות, וזה לא שעכשיו יש לי. זה פשוט שמקודם הראש שלי הרגיש חמים יותר כאילו המים שבו תוססים עד שתבליג אליהם מחשבה חדשה, ועכשיו הם קפואים יותר, כמו קרח, וכל מחשבה שתחליק עליהם רק תחליק ותחליק לאין קץ.
אני יודעת שיש דברים שהייתי שמחה לעשות. אבל כשאני חושבת שאני אעשה אותם אני נכבית, הם לא נראים כאילו הם יכולים לעזור לי והם כבר לא מפתים אותי כבר. אני יודעת שכשאני אטפל בהם, אני אהרוס אותם כבר, כאילו כשאני נוגעת במשהו זו לא רק אני זה המטענים שלי גם. שום דבר לא מפתה אותי בחיים האלה. וכל פעם שאני חושבת על משהו מעוס אני צריכה לדעת שלפני שאתבכיין כנראה אם לא היה לי מה ללעוס הייתי במצב הרבה יותר רע ומר. ואני שוכחת את זה ותמיד מתעצבנת על האובססיביות בלעיסת מחשבה לעוסה. זו רק הסחת מוח! – אני רוצה לצעוק, כשאין לי מה ללעוס עכשיו. הלוואי שהיה לי מה ללעוס. לא הייתי מודעת לחור ולכאב.
אז זהו זה. עם כל המטענים האלה אפילו החלומות שלי נראים יבשים. ולפתע אין לי למה לחכות ולרצות כבר. אני מרגישה שאני רוצה שהמוות שלי יגיע. ככה זה תמיד כשאני לא צריכה לצפות לשום דבר. כל המיץ ניגר מן החיים הללו כמו סטייק שהתקלקל. זה כמו לחשוב שאתה טס במטוס לאילת ומגלה שאתה בעצם הולך ברגל. אני כבר לא רוצה את זה. לא רוצה את כל המסמכים האלה שרשום בהם מי אני ומה אני, כל החתימות, כל ההסברים והסרטוטים של הפנים שלי, לא רוצה רשימה של כל הדברים שאני צריכה לעשות, כל הדברים שאני צריכה להיות, כל הדברים שאקנה אי פעם בסופר, כל הרחובות שאבקר בהם לפי הסדר. אני מעדיפה להסיר את הכובע, ולוותר, תודה.
כן. זה נכון שאני זוכרת את הברק בעיניים. את האש. ואת הרצון. וכל הדברים האלה מונעים ממני להשמיד את עצמי. כי אני יודעת ש'היא' לא תרצה את זה. ו'היא' לא תכבד אותי. להפך. 'היא' האדם שאני כל כך אוהב תשנא אותי לנצח. ואני לא מוכנה למבט המלא תשוקה שלה הופך למבט הרסני או מייבב כשהיא תגלה שהצלחתי להשחית את הפרצוף או את הנשמה שלי.
אבל ראבק, היא צריכה להבין שאני לא יכולה עם זה יותר. אני לא יכולה עם כל המשקעים הללו. אני רוצה לעזוב את המזוודה עם המסמכים האלה באמצע הרחוב, ככה סתם, להפיל אותם. ולהמשיך ללכת. כאילו כלום לא היה והם לעולם לא יהיו. איך אני אמורה לעשות משהו בכלל כשיש כל כך הרבה דיו, בדיוק מעל לראש שלי?

אז זהו זה זנחתי.
מהיום כל יום זה ערב חג.
ואני בכלל לא זוכרת מה אמרתי אתמול שלשום או מחרתיים. אני לא זוכרת איך הצטיירתי ואיך הייתי אני. איך אלוהים כתב עליי בספר של החיים שלו, ואיך שאני מדברת ומה הסגנון שלי. אני מישהו אחר לגמרי, כי הרי אך אחד לא יזכור וישאל אותי 'יוהו, זה לא מה שאתה יותר?' הרי אין שום דבר במסמכים! הם לא יכולים להוכיח לי שום דבר כאילו. ואני רק אלך ואהפוך ואתהפך בזמן שאלך עד לעלות השחר כאילו אין אדם שקוראים לו בשם שלי. יש רק אוסף של רצונות ומעשים, חלקם רציונלים, של 'מה בא לי לעשות ברגע זה'.
ובסדר. סתמי תפה שלך. אולי אני אפסיד דברים! אבל לפחות אני כל שניה אתחיל כל פעם מחדש וזה יהיה כאילו לא איבדתי כלום. זה יהיה ההימור על המאזניים שלי; שניה, והשניה הזו לא תשנה כלום לטובה ולרעה, לעולם לא ארוויח או אפסיד דבר, לא לטווח הארוך – כשהוא? נעלם אחרי רגע. לא יהיה מי שיספור נקודות, אני לא מנצחת ולא מפסידה. לנצח. אין מי שיכתוב את הסיפור שלי. ואם איזה מישהו אידיוט ישב ויכתב את הסיפור שלי בלעדיי, הוא לא יקבל ממני דבר. הדפים הריקים שלו יעופו עם הרוח כשהפרצוף שמולו ישאר אדיש בפוקר פייס.
עד שאמצא מישהו שאני ארצה לכתוב את הסיפור שלי אתו, שם הסיפור יתחיל ב"הסוף" וההתחלה היחידה תהיה המוות.