עין הנץ – פרק 3
עוד לפני ששמתי לב, מצאתי את עצמי בעולם אחר.
כנראה אני בחלום. אבל החלום נראה מציאותי יותר מכדי להיות חלום.
זה נראה עוד בוקר שגרתי.
אני עומד מחוץ לבית עם תיק על הגב ומתחיל ללכת לכיוון הבית הספר.
כשהגעתי לבית של השכנה שלנו, לאה שנמצא בהמשך הרחוב, אני שומע רעש מוזר.
אף פעם לא שמעתי רעש כזה.
אני מסתכל אחורה וקדימה, אף אחד לא היה ברחוב.
נראה כאילו הזמן עצר מלכת. רק הקול הזה שוב ושוב… הוא הזכיר לי קצת כמו הניסוי בחשמל שעשינו במעבדה בבית הספר. קול צורם ומתכתי.
המשכתי להתקדם עוד כמה צעדים. הקול נשמע חזק יותר.
הגעתי לעמוד החשמל הראשי של הרחוב שלנו. אני מסתכל למעלה ורואה ציפור שחורה ענקית, עם מקור שחור מפחיד וציפורניים חדות כתער.
היא מאוד הזכירה לי עורב, אבל לא הייתי בטוח.
לא הייתי רוצה להתעסק עם הציפור הזאת, אבל הרגשתי משהו מבפנים שגורם לי להמשיך להישאר ולצפות בציפור.
עמדתי מתחת לעמוד חשמל, מתפלל שהציפור לא תשמע אותי… הנשימה שלי נעשתה כבדה יותר ויותר. פחדתי לא לזוז. קפאתי במקום.
עכשיו הבנתי מה היה הקול ששמעתי.
הציפור כירסמה במקור שלה את החוטי חשמל. מוזר.
היא הייתה אמורה להתחשמל. חוץ מזה, למה לה לעשות את זה?
לך תבין מוח של ציפור.
הרגשתי רטט בכיס של המכנסיים שלי. שיט! זה הפלאפון המזורגג שלי!
מישהו מתקשר אלי! למה דווקא עכשיו לכל הרוחות?!
אני עומד למות.
הציפור הפסיקה את הכירסום בחוטי החשמל ולא זזה.
"בבקשה אלוקים, תעזור לי! אני עומד למות! זאת כנראה הבקשה האחרונה שאני אבקש ממך… בבקשה". התפללתי בלחש.
הציפור זזה מעט ועיניה נפגשו בעיני. העיניים שהיו לה זה לא היה מציאותי.
בחיים לא ראיתי עיניים כאלה. זה היה נראה כאילו העיניים שלה עשויות מדם.
כאילו שהמוות מסתכל עלייך בעיניים.
עוד לפני ששמתי לב, הציפור פרשה את הכנפיים הענקיות שלה וטסה במהירות אלי…
התחלתי לרוץ בחזרה לבית. הלב שלי דפק במהירות.
הרגשתי שבחיים שלי לא רצתי ככה. זרקתי את התיק שלי ומצאתי את עצמי באמצע הכביש. "הצילו!" צעקתי אבל אף אחד לא היה בחוץ.
"אני עומד למות! בבקשה תעזרו לי!".
לא חשבתי שהמוות שלי יראה ככה. אני לא מאמין שציפור רודפת אחרי.
ממתי בני אדם הפכו להיות ניצודים ולא ציידים?
תסתום כבר עם המחשבות האלה שלך, זה לא הזמן לזה!
אני רוצה לחיות.
המשכתי לרוץ הכי חזק שאני יכול והתקרבתי יותר ויותר אל הבית שלנו.
הרגשתי שהציפור לא רודפת אחרי. מוזר. אולי היא הלכה?
עצרתי והסתובבתי. באמת, לא ראיתי שום ציפור.
המשכתי לבחון כל צד כאילו אני צלף שנמצא בשדה קרב.
אבל עדיין אין שום זכר לציפור שחורה ענקית.
אז דמיינתי את זה? לא יכול להיות.
זה היה נראה יותר מדי אמיתי כדי להיות חלום.
הלב שלי חזר לדופק הרגיל שלו, לא היה אכפת לי מהתיק שזרקתי.
לא אכפת לי מכלום. אני חוזר לבית ולא הולך לבית ספר היום.
נראה אם מישהו יאמין לי.
המשכתי להתקדם לעבר הבית בהליכה אבל הייתה לי הרגשה שמישהו מסתכל עלי.
גם לכם זה קרה פעם?
שיש לכם מעין הרגשה כזאת שמודיעה לכם אם מישהו מסתכל עליכם?
עברה לי צמרמורת בכל הגוף. היא חזרה. עכשיו אני בטוח הולך למות!
זה מוזר, אבל עדיין לא היה אף אחד ברחוב. אפילו לא מכונית נוסעת.
אולי זה הכל בראש שלי? אולי באמת דמיינתי את זה?
אולי דמיינתי את זה כדי למצוא תירוץ למה לא ללכת לבית ספר?
לא. זה יותר מדי אמיתי בשביל לדמיין את זה.
לא יכולתי להזיז את הרגליים. כאילו מישהו מחזיק בהם חזק.
איפה כל הכוח שהיה לי מקודם? לרוץ זה אף פעם לא היה הצד החזק שלי.
לא האמנתי למראה עיני. הציפור נמצאת מולי. אני מת.
איך היא הגיעה לפה כלכך מהר בבת אחת? אולי לא שמתי לב?
עכשיו הבנתי למה קוראים לעורב, עורב.
תגובות (1)
הפרק התעלה על מה שיכלתי לצפות. בנית כאן סיפור מותח, אני מקווה לא להתאכזב ממנו בהמשך.