כחול שחור אפור- פרק 10- מחברת הכתיבה של רומיאו

כחול שחור אפור- פרק 10- מחברת הכתיבה של רומיאו

הסתיים המשפט. השופט דפק בפטישו על משטח העץ.
רומיאו לקח את אלכס לרגע, למסדרון.
"הו, מה זה היה?" הוא שאל בעיניים בורקות.
"לא הייתי צריכה לדבר", אמרה אלכס, "הבטתי בשופט במבט שובה- הלב שלי…"
אלכס לא נראתה חיננית כלל וכלל, היא נראתה חזקה ורצינית. היא הרימה את ראשה בגאווה. המעלית ציפתה לה. היא עמדה להיכנס לתוכה. רומיאו נופף לה לשלום, אך היא הנידה בראשה בהבעה קודרת, היא נכנסה לתוך המעלית, דלתות המתכת נסגרו במהירות.
"רומיאו, אתה עדיין כאן?!" השופט שאל בזעם.
רומיאו החל לרדת במדרגות המאובקות, ואז נזכר ששכח את מחברת הכתיבה שלו, מתחת לשולחן, השופט ודאי יכעס אם יחזור, לא הייתה לו ברירה, אלא להמשיך לרדת במדרגות, פסיעה אחר פסיעה, מתוך אינסטינקט, לצאת מהסיטואציה הלא נעימה. השופט מיד הבחין במחברת הכתיבה, הוא הביט בה, קם מכיסאו והרים אותה, חיוך ערמומי עלה על פניו. הוא הביט באנטון במבט זועף.
"אה…. כבוד השופט", אמר אנטון.
"אנטון", אמר השופט בקול רועם, "אתה זקוק להזמנה מיוחדת?!!"
"אה… לא", אמר אנטון, הוא מיהר לקום על רגליו ולרדת במורד המדרגות.
השופט חיכך את כפותיו זו בזו, הוא דפדף בדפי המחברת הדקיקים. הו, סגנון הכתיבה של רומיאו, הוא נפעם מיכולת הכתיבה המופלאה שלו, מהסגנון הספרותי המחוכם, הוא לקח את המחברת על דוכנו, כשעל פניו חיוך מסופק.
"אודי", אמר השופט בקול חנוק, שתיקה השתררה.
השופט הרים את קולו: "אודי!!!"
אודי טלנסטק, המשרת המבוגר, פסע לעבר השופט, מיד לאחר שטיפל בערימת הארגזים המעופשת, הארגזים שנערמו זה על גבי זה והשאירו מקום לאבק רב שהצטבר.
"אודי," אמר השופט.
אודי נעצר והביט בשופט בהבעה תוהה.
"אני רוצה שתיקח את המחברת הזו", אמר השופט, "ותעתיק ממנה מילה אחר מילה, תקליד את המילים על המחשב הנייד שלי, תחת שמי, אדוארד סקיפוניו. האם זה ברור?"
"אה, אתה מחבר סיפורים, כבוד השופט?" אמר אודי בחשש, "לא ידעתי על כך. אם התחלת במלאכה זו, הריני מברך אותך על כך, ניתן לבנות סיפורים שלמים מחלקיק עלילה אחד ומחלקיקי עלילה פזורים ניתן לשזור פרקים שמתגברים לכדי סיפור שלם אחד, שאורכו כאורך ספר עב כרס."
"חדל דיבורים", אמר אדוארד השופט בנימה קולנית, עשה כדבריי!"
"כן, כבוד השופט", אמר אודי ולקח את המחברת אל החדר השקט שמאחורי אולם בית המשפט, שם הוא החל להקליד מילה אחר מילה, תחת שמו של השופט, על אף שראה, כי בעמוד השער של המחברת, כתוב שם אחר. שמו של הכותב האמתי. שמו של רומיאו.
בינתיים רומיאו המשיך לעלות במדרגות, ואז נעצר כשהגיע לקומת מתחם החופשי ושם, דלת המעלית נפתחה בנקישות שהדהדו בחלל. אלכס יצאה מהמעלית כשהיא אוחזת בתיקה האלגנטי, ומציצה בשעון הכיס שלה לרגע קט. ואז חזרה להביט ברומיאו.
"אלכס", אמר רומיאו ובלע את רוקו, "תקשיבי רגע…"
"הזמן שלי קצר", אמרה אלכס ושוב הציצה בשעון הכיס שלה, "יש לי פגישה בעוד שעה, שתי דקות וחמישים ושבע שניות בדיוק."
"את מדייקת בזמנים, אה?" שאל רומיאו בנימה רגועה.
"אני צריכה להתכונן לפגישה", אמרה אלכס.
"חכי רגע, אלכס", אמר רומיאו, "ייתכן ומצאתי חן בעינייך?"
"מה?" שאלה אלכס בבלבול.
"ייתכן?" שאל רומיאו.
"בוא איתי לחדר, נשוחח על זה שם, אני צריכה להחליף בגדים", אמרה אלכס בחינניות ופסעה לעבר חדרה, רומיאו הלך אחריה. היא שהתה בחדר מספר 5149, ושותפתה לחדר הייתה לא אחרת מאשר גרידונדה הידועה לשמצה, שבדיוק הכניסה בגדים מקופלים לארון, כשהיא מנסה להתקיל את אלכס, בכניסה לחדר. אך אלכס הבחינה בה והורתה לרומיאו לעקוף אותה מהצד.
"הו, מי זה?" שאלה גרידונדה ברשעות, "חבר לעתיד? חבר בעבר? חבר בהווה?" היא צחקקה לרגע. אלכס פקדה עליה להפסיק. גרידונדה, שותפתה לחדר עשתה כמצוותה ובלמה את פיה.
"גרידונדה, את יכולה לצאת לרגע?"
"בטח", אמרה גרידונדה ויצאה כשהיא מחייכת חיוך ערמומי וטורקת אחריה את הדלת בחוזקה.
לבה של אלכס הלם בחוזקה.
"איני יודעת מה חשבת לעצמך", היא אמרה בקול חנוק, "יש לי את ריצ'ארד ו…"
"ריצ'ארד?!" תהה רומיאו.
"כן", אמרה אלכס בדמעות חנוקות, "אני אוהבת אותו, אני כל כך מצטערת."
"מה? ריצ'ארד? ההוא עם העכברושים המעופשים שהוא מסתובב איתם כל הזמן?!"
"הוא מוצא חן בעיניי", אמרה אלכס, "הוא מוצא חן בעיניי מאוד."
"אבל…" אמר רומיאו בקול חנוק, "אלכס…"
"זה שייצגתי אותך, זה לא אומר שאני מחבבת אותך!" אמרה אלכס בנימה קולנית, "עכשיו, תצא בבקשה מהחדר."
"מה?" שאל רומיאו בבלבול.
"תצא בבקשה מהחדר שלי!" אמרה אלכס, כשהיא מנסה להנמיך את טון קולה.
רומיאו יצא מחדרה של אלכס. דמעה זלגה על לחיו. הו, הוא ידע שהוא חייב להמשיך את הסיפור. חייב. לא משנה מה. הוא עלה שוב אל אדוארד השופט