ואני כלום מתוך המון

תכננתי תוכנית.
תכננתי תוכנית ואני עומדת להגשים אותה.
תכננתי למות.

אז אני הולכת לשם. לים.
נותנת לגלים להקיף אותי. מתבוננת בריקוד הבלתי פוסק שלהם. באיבוד השליטה.
יש לי תחביב לשוטט ברחובות. ללכת.
ללכת עד שאין לאן.לפעמים עד שהרגליים צורחות להפסקה. לפעמים רחובות על גבי רחובות,לפעמים באמצע הלילה.

אני לוקחת צעד.
אני בים ואני לוקחת צעד.
ופתאום המים מגיעים עד אמצע הבטן שלי.
אני לוקחת עוד אחד, ועוד אחד.
כבר כל הגוף שלי במים.
אבל אני חיה.
ואז לרגע יש את הגבול הכל-כך ממשי הזה, בין הרגע בו אם אוציא את הראש מהמים, אם אלחם, הכל יהיה בסדר, לבין אם לא.
הגבול בין חיים, למוות.
כמה שניות, אולי דקות שמבדילות בין השמיים לבין הארץ. בין אמת לאמת.

אבל אני לא מוציאה את הראש מהמים. אני לא נלחמת. כי אין על מה.
ואז אני כבר מאבדת לחלוטין שליטה, ואני מתאחדת יחד עם הגלים, והריקוד שלהם הופך גם לריקוד שלי. ואני כלום מתוך המון.

תמיד שנאתי את הים. אני יכולה להגיד עד מחר ששנאתי אותו בגלל החול שנכנס לכל מקום, אבל האמת היא שהסיבה האמיתית לתיעוב היתה שלא באמת הבנתי. לא הבנתי את הים ואם לדייק לא הבנתי את האנשים שנכנסים אליו. הרי ים זה מוות. זה עומק. זה חוסר ודאות.
וזה כאילו שהם נכנסו אליו, נכנסו אל תוך גבולות המוות, ואז יצאו.
גם הם היו בין הגבול של להיות חי ללהיות מת. אבל הם לא שמו לב.
וזה השמיד כל שמץ של הגיון שהיה לי, או לפחות שחשבתי שהיה לי על העולם הזה.

אבל בכל זאת בחרתי למות שם.
בכל זאת בחרתי שזה יהיה המיקום האחרון עלי אדמת כדור הארץ בו אהיה.
כי היה משהו בתחושת ההשמדה וההרס של הים, שהתמזג יחד עם אלו שלי שיצר משהו יפיפיה.
הוא הרס אותי, ואני אותו.
הארס שלי יכל סוף-סוף להתפשט לכל מקום שרק ירצה.
האי נורמליות שלי יכלה סוף-סוף לאבד שליטה.

ואז הפסקתי לנשום.

למרות שכבר כמה חודשים אני כבר לא נושמת, כבר הרבה זמן שאני לא חיה, זו היתה הפעם הראשונה שבאופן ממשי ולא מטאפורי הפסקתי לנשום.
והמחשבה על לא לוותר, להתחיל להלחם לא עברה לשבריר שנייה במוחי.

כי תכננתי תוכנית.
תכננתי תוכנית והגשמתי אותה. תכננתי למות.