זכרונותי מהקרב על הסום. אוקטובר 1916.

כבר ארבעה חודשים שאנחנו כאן, ואני כבר יודע שלא נצא מהתעלה הזו. אולי נשרוד את הקרב, אבל לעולם לא נעזוב את המקום הזה. הריח הזה, זה משהו שנשאר אתך. ריח שמקיף אותך, מזכיר לך איפה אתה נמצא ומה אתה עושה כאן. זה ריח עם זיכרון. הוא מזכיר לך מה עברת עד שהגעת לנקודה הזו. אתה מכיר את זה שאתה עושה משהו וכבר אז אתה יודע שזו טעות שתרדוף אותך? הריח הוא זה שירדוף אותך והוא כבר כאן עכשיו.
אני נשען אחורה בתעלה ומסתכל על גאת'רי. הוא נשען על הדופן השניה של התעלה, עם הגב ליריות. גאת'רי הנקניק התעקש לרוץ מאחורי בלילה הראשון, כשעוד היינו טיפשים והאמנו לו, להייג, הקצין הנפוח הזה, שבמילים גבוהות ניסה להסביר לנו למה יש הצדקה לזה שנמות כולנו. 60,000 איש חטפו אותה בלילה הראשון. גם כמה צרפתים אכלו אותה, אבל לי יש את הצרות שלי ואין מקום בתעלה שחפרתי בעצמי לפייר, אנטואן או רגלי הצפרדע המסריחות שלהם. בקושי אני וגאת'רי מצליחים להסתדר כאן. אני מסתכל עליו ואומר בצחוק 'שמע יא מסריח, אתה חייב מקלחת…'. הוא לא עונה. כמה מפתיע.
התעלה. בור הבוץ המדופן הזה, שחפרתי בעצמי, זה הבית שלי. היום, אחרי שגרתי בבית הזה כבר ארבעה חודשים, אני יודע שהוא גם הקבר שלי. תעלות ממלאים באנשים. זה מה שעושים איתן. עוד לא ראיתי תעלה מלאה בפרחים במלחמה הזו. חופרים אותן, נלחמים בהן, בסוף מגלגלים אליהן את מי שמת ואז מכסים אותם בבוץ. בהתחלה אמרו לנו שמכסים את התעלות כדי למנוע דיזינטריה ומחלות, אבל זה שקר גס בדיוק כמו כל שאר הזבל שדחף לנו הייג השקרן. את התעלות עם הגופות אנחנו מכסים כי אנחנו מתביישים במה שעשינו. ארבעה חודשים אנחנו נלחמים כאן, ובקושי התקדמנו שני קילומטר. בינתיים זה עלה לנו בערך ב290,000 הרוגים. זה 145,000 הרוגים לקילומטר (לא כולל צרפתים). וגם מה זה הקילומטר הזה בכלל? מה כבר יש בו? יהלומים? נפט? שרידים מארון הברית? תעלות מזדיינות, זה כל מה שיש בו. תעלות מלאות בגוויות. אז אנחנו מתביישים במה שקרה פה, ואנחנו מכסים את התעלות בבוץ.

גאת'רי חשב כמוני. הוא אמר לי, בזמן ששכבנו בבוץ והתפללנו שנצליח להגיע אל התעלה הבאה בחיים. הוא אמר לי שאין שום טעם להגיע לשם ושלא יכול לצאת שום דבר טוב מלהיות בתעלה שהייתה קודם של הגרמנים. אז החלפנו את התעלה שלנו בשלהם. ביג פאקינג דיל. למה מה, יש להם תעלות יותר טובות? מנגנים שם מאהלר? יש שם פרויילייניות שופעות חזה שיורידו לי את הנעליים ויגישו לי בירה כהה ושווארצוואלד? בתעלה שלהם מתים בדיוק כמו זו שהשארנו מאחורינו. וגם הריח אותו הריח.
גאת'רי רץ מאחורי כשהסתערנו על התעלה הזו. הוא פוחד להיות מחוץ לתעלה, מרגיש חשוף. רק כשדקרתי את הגרמני עם הכידון של הרובה ונפלנו פנימה לתוך התעלה, הוא התאפס על עצמו והפסיק לבכות.
אז עכשיו אנחנו כאן.
כבר ארבעה חודשים.
בשבוע הראשון היינו עושים תורנויות. כל עשר דקות אחד מאיתנו מרים את הראש ובודק שאף גרמני לא זחל אל שפת התעלה. איך שהיינו מרימים את הראש הם היו מתחילים לירות, ואנחנו היינו נופלים חזרה לתעלה וצוחקים. אחר כך ניסינו להיות יצירתיים, אספנו את הגוויות של הגרמנים שנשארו בתעלה והושבנו אותם על שפת התעלה. גאת'רי ניסה לעצב אותם כמו 'הסעודה האחרונה', אבל הם כל הזמן נפלו כי החארות ירו בהם. אין חיים מחוץ לתעלה. בתוך התעלה יש מעין מצב המתנה. הרי גם אותנו יקברו כאן. מתישהו מישהו יבוא עם את ויכסה אותנו בבוץ, אבל בינתיים אנחנו כאן, משחקים בגופות של גרמנים. את המתים שלנו אנחנו שמים בישיבה עם הגב ליריות ולפעמים מרימים אותם קצת כדי שהגרמנים יראו את את הקצה של הקסדה ויחשבו שיש לנו כאן בתעלות הרבה אנשים. בעצם אנחנו כמו מפעילי בובות. אם אתה מפעיל בובות מספיק טוב – הבובה תחטוף את הכדור ולא אתה. לא שזה משנה. גם אותי וגם את גאת'רי יקברו כאן, כי זה מה שעושים בתעלות. קוברים בהן אנשים.
בפעמיים הראשונות שהרמתי את גאת'רי הוא עוד היה חם. כשהרמתי את הראש שלו מעבר לשפת התעלה צלפו בו מיד וענן וורוד ניתז על הדופן הרחוקה של התעלה. אחרי שלוש פגיעות כאלו כבר לא יכלתי להשתמש בו. הקסדה נפלה כל הזמן והיה ברור שגאת'רי הוא רק בובה. השענתי אותו על הדופן מולי וחייכתי אליו. זה בגלל שרצת מאחורי, חתיכת נקניק בן זונה.