הרפתקאותיהם של ילדי המשרתים- ג'

הרפתקאותיהם של ילדי המשרתים- ג'

שתיקה השתררה לרגע, לגמתי מכוס התה, ברעש צורם אוזניים, כדי להפיג את הדממה. מסתבר שזה לא היה הדבר הכי נכון לעשות. האישה המבוגרת אמרה ששמה הוא קרולינה, היא אמרה זאת בחיוך מאולץ, היא הניחה מגש עם כוסות תה נוספות על שולחן העשוי מעץ ארז. ג'וני לגם מהתה שבכוס, וגמר אותו בבת אחת, ובנשימה אחת. לרוע המזל, נשימה אחת. דווקא ברגע הכי לא נכון, והכי לא צפוי, ג'וני התחיל להשתנק בצורה מבעיתה, הוא הניח את הכוס על השולחן, הוא השתנק והשתעל. קרולינה הביטה בו בזעם. כעבור מספר רגעים, הוא הפסיק, כשהוא בולע את רוקו ומביט בה בחיוך חינני.
אף אחד לא ידע מה באמת אמור לקרות, מלבד קרולינה, שקמה מכיסאה והסיטה את הוילון עם האיורים של שדות האיכרים בקלילות, היא סידרה כרים אחדים על ספת העור שבסלון, עיניי נעו ואז נתקלו בארון ובו מיצגים, פרטי נוי.
פרטי נוי מזהב. פרטי נוי רבים מזהב. ייתכן וזה קשור למלך בצורה כלשהי? הבית נראה גדול מאוד, וקירותיו בצבע צהוב- לימון, הוסיפו למראהו המדהים, הספות והכורסאות הותאמו באופן מושלם לסלון, וכך גם ציורי השמן, והמיטה הגדולה בחדר השינה, שדלתו הייתה פתוחה למחצה. הבטנו בבגדיה ובצמתה האלגנטית. בית שהיה מתוכנן היטב, ללא ספק, אך העובדה הזו לא הפיגה את המתח. תהינו: מתי קרולינה תתחיל לדבר?
ג'וני אמר שהוא מרגיש הרבה יותר טוב, הוא נראה רגוע, ושליו, ורפוי, ונראה שלא הייתה בעיה נוספת שתעוררה, מלבד בעיית התהייה, קרולינה ממשיכה לשתוק, ידיי מתקמצות לאגרופים, שכמעט והולמים בשולחן הכבד, נאבקתי בתחושה, ואז, לילי שישבה לידי הורתה לי להפסיק. היא חייכה בסבלנות ובלבביות לעברה של קרולינה, שנראה שחשדה, כשראתה את פרצופינו ובסדינים המקומטים והמרופטים שלבשנו.
"קרולינה", אמרתי בקול שקט. קרולינה הביטה בי במבטה המבעית, עיניה נפערו, פיה נפתח ולשונה כמעט והשתרבבה החוצה, היא סיימה להשקות את העציצים, והניחה את המשפך בצבע סגול- חיוור, לבי הלם בחוזקה.
קרולינה קרבה אלינו, ואז התיישבה בכיסא הפנוי.
"כן, מה העניין?" שאלה קרולינה בנימה לא מכבדת.
"את יודעת מי אנחנו?" שאלתי בקול חנוק.
"משרתי הארמון".
לבי האיץ את הקצב, הוא הלם בחוזקה.
מבטה של קרולינה היה כה קודר.
"קרולינה, לא זכור לי שאמרנו לך שאנחנו משרתי הארמון", אמרתי.
שתיקה השתררה לרגע. השתיקה המבעיתה והארוכה ביותר, שנדמתה לי לנצח. רציתי לאחוז בידה של לילי, על מנת להפיג את המתח, אך היא סירבה בתוקף והזיזה את ידה.
"אפשר להציע לכם בגדים?" קרולינה החליפה נושא, בקול רך ובחיוך עדין.
"אנחנו נשמח להתקלח וללבוש בגדים נקיים… זה מזמן לא הרשו לנו להיכנס למלתחות", אמר ג'וני בחיוך מבויש.
השתקנו אותו לכמה רגעים.
"קודם, תספרי לנו…"
"מה אתם רוצים שאספר לכם?" שאלה קרולינה בעיניים בורקות וקמה מכיסאה ברוגז, היא הזיזה את האגרטלים בתנועה עצבנית, ואז בעטה בכיסא העץ עליו ישבה, ופסעה לעבר חדר השינה שלה במהירות, בעוד שהיא טורקת את הדלת אחריה.
"היא מתנהגת נורא מוזר", אמרה רייני, "אנחנו חייבים לברוח מפה."
כולנו הנהנו בהסכמה, טוב, חוץ מג'וני שחייך בלבביות.
"ג'וני?" שאלתי, "אתה בטוח שאתה מרגיש טוב?"
"הו, תודה שאתה שואל לשלומי", אמר ג'וני בחיוך מסופק, "אני מרגיש מצוין. ואני בטוח שארגיש אפילו עוד יותר טוב לאחר מקלחת חמה, ולאחר שאלבש בגדים נקיים מהארון, ולא את הסדינים המרופטים והמעופשים האלה, שנידף מהם ריח של עובש."
"ג'וני צודק", אמר מייק וניצב ליד ג'וני.
"מי בא איתי?" שאלה רייני בקול תקיף.
"שקט…. ש… שהיא לא תשמע אותך!" אמר ג'וני ברעד.
הבטתי ברייני והבטתי בהסכמה. רייני ואני קמנו מן הכיסאות.
הבטנו בלילי, היא נראתה כה חכמה, היא ודאי תבחר ב…
"לא תזיק לי מקלחת חמה?" אמרה לילי בחינניות ועברה לעמוד ליד ג'וני.
מה? תהיתי.
"אז אני מבינה שאתם רוצים להישאר עם הסדינים המעופשים", אמרה לילי, "ושאתם לא מפחדים מעכברושים מעופשים ומגעילים שבוודאי יכנסו בין החורים. והחורים החשופים, הם כה חשופים, לא חשבתם שאיזה עקרב יכנס שם בליל… או אולי איזה נחש…"
"לילי", אמרה רייני בתוקף ותקעה את אגרופה בשולחן, "אתם באים איתנו."
לילי הנידה בראשה.
זה היה משבר קשה ביותר. אך לא היה נראה לי שג'וני, ידע לאזן בין הצדדים.
"מי יודע מה האישה הזו תעולל לכם?!" אמרתי בלחישה.
ואז, באותו הרגע, קרולינה יצאה מחדרה וניצבה מולנו כשהיא לבושה בשמלה נקייה ויפה אף יותר, וכשבידיה היא מחזיקה בגדים נאים. היא חייכה אלינו ופקדה עלינו להיכנס להתקלח. היא הראתה לנו היכן המקלחת, ממש מאחורי הסלון. רק דלת העץ הפרידה בין חדר הרחצה לבין הסלון.
"רחצה נעימה", היא אמרה בחיוך, הניחה לנו את הבגדים הנקיים על שולחן עץ צבוע בורוד מסטיק, ומיהרה למטבח, לשטוף את כוסות התה הריקות, מהן שתינו.
ג'וני קרן מרוב אושר.
טוב, אי אפשר היה שלא להבין אותו.
"ג'וני", אמרתי באנחה, "טוב…."
"אני נכנסת ראשונה", אמרה רייני לקחה את בגדיה, נכנסה לחדר הרחצה וטרקה אחריה את הדלת.
"הו, החיים כל כך מאכזבים", אמר ג'וני.
ישבנו על הספות בסלון, וחיכינו שרייני תסיים להתקלח. ומן הראוי שתתקלח כמה זמן שהיא רוצה, הרי לא התקלחנו זמן רב… והסדינים כבר הדיפו ריח נורא.
"לה לה לה לה…."
הו, לא, רק לא זה.
ממש התחשק לי להגיד לה: "רייני, מה אמרנו על שירה במקלחת בבתים של אחרים?"
אך אני לא המבוגר האחראי, וגם רייני לא. האם הפכנו לחלשי אופי? ומילאנו את רצונו של ג'וני? הו, ג'וני. הוא השתוקק למקלחת. כל כך השתוקק למקלחת, כמונו.
אך לעומתנו, הוא השתוקק גם לדברים רבים אחרים ולעתים גם חרג מכללי הנימוס. "ובגדים נקיים…" הוא הוסיף בחינניות והביט בגברת קרולינה. פינוק שכזה. חייכתי במחשבה על ג'וני, ואז, שמעתי קול מאחוריי, זה היה קולו של ג'וני, שישב על כורסת עור מפוארת, ממש מאחוריי.
"נוחות מרבית", אמר ג'וני ופיהק בחיוך.
ג'וני התרווח בכורסה ועצם את עיניו. הו, האמת היא שגם אני נעשיתי עייף. כה עייף. נעשיתי עייף בצורה מחרידה, עפעפיי היו כה כבדות.
גם לילי פיהקה, וכך גם מייק.
דרק נראה מנומנם.
משהו מוזר קורה פה, לא ייתכן שאנחנו כל כך עייפים.
עיניי נעצמו ברפיון מוחלט ושקעתי בשינה עמוקה.
התעוררנו, כולנו, כשאנחנו קשורים לעמוד עץ מוארך שחיבר בין הרצפה לתקרה, במחסן נטוש, ככל הנראה, בביתה של קרולינה, היא חייכה אלינו.
ג'וני נראה מנומנם.
"מה זה?!" אמר ג'וני בתדהמה, "גברת קרולינה זה לא מנומס…"
צחקקתי לרגע.
קרולינה נעצה בי מבט זועם.
"למה קשרת אותנו?!" צווחה לילי.
"אני שמחה שעכשיו אני יכולה לספר לכם את האמת במלואה," אמרה קרולינה בקול רך, ובחיוך ממזרי, "אך לא לפני שתשתו משהו…"
הו, לא, עוד מהתה?! בטני כבר כאבה ו… אולי יש בפנים סם שינה או…. רעל?
המילה 'רעל' הבזיקה במוחי, מילה כה מרתיעה. המילה 'רעל' לא יצאה מראשי. סרבנו בכל תוקף לשתות את התה. כולנו, מלבד ג'וני. קרולינה לא שתתה.
טוב, ג'וני, לא מודע לכך שהוא שפן נסיונות, אבל, בסדר.
ג'וני ישתה את התה, ונראה מה יקרה. 'רעל! רעל!' המילה הבזיקה במוחי, הלמה בו, כאיש ההולם מסמרי ברזל בפטיש עץ עבה.
לא קרה לג'וני דבר. רק הייתה לו קצת בחילה. שעברה מהר, תוך שתי דקות.
"טוב", אמרה קרולינה והניחה את המגש בצד.
במחסן הנטוש היו כדי חרס, אחדים, מעוטרים בעיטורים מצריים ורומיים, עתיקים.
"אם אינכם רוצים לשתות את התה", אמרה קרולינה, "אז אינכם חייבים. ובכן, בואו ואספר לכם שאני היא דודתו של המלך ג'ורג'."
נדהמנו.
"כן, כן, המלך ג'ורג'! אנחנו מכירים את המלך ג'ורג'!" אמר ג'וני בטמטום מוחלט. קרולינה הביטה בו בזעף ואז המשיכה: "אני מודעת לכך שהמלך ג'ורג' לוקה בקדחת זהב חמורה ביותר, ושזה משפיע על כל הממלכה. אך בואו ואספר לכם עוד, עליי זה לא משפיע."
גברת קרולינה צחקקה בהיתוליות, ואז כעבור כמה רגעים, היא הפסיקה.
"ובכן," היא המשיכה, "הוא לקה במחלה הזו שאתם מכנים אותה 'נוראה', בזכותי."
"בזכותך?" נדהמנו.
"הרי אני מכשפת התחלואים", אמרה קרולינה, "אם כך אתם מעדיפים לכנות אותי. כן, אתם אומללים והממלכה אומללה, ולאחר שהמלך ג'ורג', שתה את תה האלוורה המיוחד שרקחתי עבורו, פתאום הוא נעשה יותר תוקפני, יותר חד." היא נאנחה לרגע. "זה מה שהוא באמת רצה."
הבטנו בקרולינה בבלבול.
"אתם ודאי שואלים מדוע אני מספרת לכם את האמת", אמרה קרולינה בערמומיות, בעוד שהיא מתפתלת סביבנו כנחש חנק העוטף את גופנו אט אט ואז, בנשימה אחת הוא חונק את גרוננו, רק שבמקרה הזה, הנשימה בה נחש החנק היה אמור להיכרך סביב צווארנו, הגיעה בשלב ממש לא צפוי.
בדיוק כשמיששתי בסדין שלי, וגיליתי שהוא הוכתם בדם, הכנסתי את ידי לתוך החור המדמם ומצאתי את הפגיון של דרק, הוצאתי את הפגיון, ברכי לא הפסיקה לדמם ושלולית של דם הפכה לנהר של דם וזרמה במחסן הנטוש.
ואז, תקעתי את סכיני בנקודה חלשה בחבל, נקודה חלשה, הכוונה לחלק הצר של החבל, שניתן לחתוך אותו יותר בקלות, החבל הותר, ואנו קמנו על רגלינו, ברכי לא הפסיקה לדמם ופגיונו של דרק לא היה במקום בטוח.
קרולינה הרימה את הפגיון ביראת כבוד וחיוך ערמומי עלה על פניה.
"אני חושבת שסיימנו פה", אמרה לילי.
פסענו לעבר דלת היציאה, ולאחר מכן קרולינה חסמה לנו את הדרך, היא שאגה בפראות, בכל כוחה. "לא כל כך מהר", היא אמרה בקולה המבעית…. "אתם ודאי תוהים מדוע סיפרתי לכם את האמת הזו… זה דבר תמורת דבר… סיפרתי לכם את האמת ואתם, תדאגו לכך שהמלך לא יתרפא מקדחת הזהב…."
הנהנו בחשש. הנחש כמעט ונכרך סביב גרוננו, וממש ברגע האחרון, קרולינה נתנה לנו לעבור, יצאנו מהמחסן ומביתה… הו, זה היה כה מוזר… וגם ג'וני, כן… גם הוא כה מוזר, אך ניסיתי שלא להתעסק במוזרות שלו, בעת שהמשכנו לפסוע לעבר שומקום.
שומקום, המקום המופלא והמרתק ביותר עלי אדמות.
המקום הלא- צפוי.
פסענו אל תוך הערפל הלבן, קוי האופק בהקו בצבע לילך.
פסענו אל עבר המסתורין.
אל עבר הלא מודע.
אל עבר חשיכת היקום.
אנשים רבים התקבצו סביבנו, הו, לא, רק לא אנשים. כן, אמרתי בציניות, בלחש, זה בדיוק מה שאנחנו צריכים עכשיו…
הבטתי ברייני, היא לא הייתה לבושה בבגדים הנקיים, אלא בסדין הורוד שלבשה קודם- לכן.
……………………………………………………………
הר הגעש הקסום נראה באופק. לבת הזהב משכה את עינינו, את מבטנו. הבטנו בה, בלבה הלוהטת, רצנו אל תוך הזהב… עמוק אל תוך הזהב, הלבה הייתה כה קרה, כה צוננת. לבה העשויה זהב.
אנשים רבים התקבצו סביבנו, הם לבשו שחור והם נראו זועמים.
"אתם באתם מביתה של קרולינה?" הם שאלו בזעם.
"אה… זה לא מה שאתם חושבים. סורו מפנינו."
"לא ננוס על נפשינו, בידיעה שאנו רואים אתכם פוסעים לעבר הזהב."
"וכך גם אתם", אמרה רייני בחשש.
"כשהלבה מתפרצת, יוצאים ממנה מטבעות זהב אחדים."
ג'וני הביט בי, נדהם.
"קרולינה…. אתם יודעים…. אשת- רוע- לב, כינו אותה כולם…" אמר אחד האנשים.
לא ידענו אם לשתף את האנשים הזועמים במה שעוללה לנו קרולינה, ועל החתך העמוק שהיא הותירה בגבנו, היא העבירה צמרמורת בגבנו, חששנו מכך שהיא תופיע מאחורי גבנו ושתביט בנו במבטה המבעית.
שמעתי צעדים, האנשים הלבושים בשחור פסעו לעבר הר הגעש הזהוב, אנחנו נעצרנו.
הבטנו לאחור. קרולינה יצאה מהבקתה, כשהיא אוחזת בסל הקש, היא החלה לרוץ לעברנו. היא עוד תרדוף אותנו בחלומותינו, הרהרתי בלבי. רצתי בכל הכוח, רעדתי כולי. למה האישה הזו מסוגלת? גם השאר החלו לרוץ, מלבד ג'וני.
"ג'וני!!!" קראנו לו בכל הכוח. רייני חזרה לאחור ומשכה בזרועו, אך ג'וני הביט בקרולינה, כמהופנט, לא זז ממקומו, הוא היה נטוע במקומו.
האם קרולינה השפיעה עליו באיזושהי דרך? אולי התה הנוסף שנתנה לו לשתות…
לא ידענו מה לעשות… ידענו שהיינו חייבים לברוח מפני קרולינה, אך ידענו גם שאסור לנו להשאיר את ג'וני מאחור.
קראנו לו שוב בכל הכוח: "ג'וני!!!!!!! ג'וני!!! !!!"
ג'וני הביט בנו לרגע, ואז הביט בקרולינה, הוא תפס אותנו ומשך אותנו לעברה של קרולינה. קרולינה פסעה לעברנו באיטיות, חיוך עלה על פניה. "באמת חשבתם שאתן לכם לנוס על נפשכם, אה, משרתים רפי- שכל?!"
"אה, אנחנו לא רפי שכל!" אמר ג'וני בתוקף. הוא הרפה מאחיזתו בנו ורץ איתנו, אל תוך הלבה המוזהבת.
"הו, ג'וני!!!" צווחה קרולינה, היא נעצרה.
חזרנו להביט בלבה המוזהבת, רצנו לתוכה במלוא הכוח.
שמעתי שוב את קולה של קרולינה שהדהד בראשי: "ג'וני!!!!!!!!!!! ג'וני!!!!!"
שמענו את הלבה מתפרצת בשנית, ההר רעד, עצמנו את עינינו ו….
…………………………………………………..