הרפתקאותיהם של ילדי המשרתים- ב'

הרפתקאותיהם של ילדי המשרתים- ב'

"אתם משרתים…" אמר המכשף.
"המלך לוקה בקדחת הזהב", אמר מייק, "כולם אומללים, אף אתה אומלל, המלך ג'ורג' ממשיך לאמלל את הארמון, ועלינו הוא פקד לחפש עבורו זהב בהרים הקפואים…"
"נו, ויש לכם תכנית?" שאל המכשף בזעם.
"כן," אמרתי בקול חנוק.
המכשף נשם בהקלה.
"אנחנו מתכוונים להראות לו שאנו פוסעים לעבר ההרים הקפואים, לחפש עבורו את הזהב, וזאת, בעת שאתה תרפא מהמלך את הקדחת, את קדחת הזהב הזו, שהמלך לקה בה, והוא גורם לכולם להיות אומללים, נבוכים, מושפלים…"
"אני שמעתי שהרגתם את סטפן…" אמר המכשף, "ליתר דיוק, תומס ודרק הרגו את סטפן."
"ועקב כך, אנו יוצאים לחפש את הזהב", אמרתי, "אה, וליתר דיוק, כוחותיו של סטפן המבוגר, הם התישו אותו ומכך הוא מת. זו הסיבה למותו. המלך אומר שהרגנו אותו, אך, הוא שוגה. לא הייתה לנו ברירה, אלא להודות שאנו הרגנו אותנו, פן המלך ישלח אותנו גם להרי הגעש עם הלבה הזהובה. הזהב, זה כל מה שמעניין אותו, לא איכפת לו מהמשרתים, ונראה שגם לו אכפת לו ממך, אתה, יש לך תפקיד מכובד, המכשף היחיד בממלכה כולה, והמלך בחר בך, שתהיה מכשף הארמון, המכשף המלכותי, וכעת, אף אתה אומלל, כולנו אומללים ואנו זקוקים לעזרתך, אנו רוצים שתרפא את המלך!"
המכשף הניף את מטהו והביט בנו במבט זועם, הוא פסע לעברנו, ואנו נסוגונו לאחור בבהלה.
המכשף נעצר וכך גם אנחנו, הוא הוציא את אחת מהקדרות הגדולות, הניח אותה על שולחנו באיטיות.
"אף על פי שאיני מחבב אתכם", אמר המכשף, "אני אהיה מוכן לעשות הכול עבורכם, יודעים מדוע?"
"מדוע?"
"מפני, שכעת כולנו אומללים," אמר המכשף, "אנחנו נצא נגד מלכנו, לא ניתן לו לאמלל אותנו עוד. סבלנו מספיק. התאפקנו מספיק. ידידיי המשרתים, אנסה לרפא את המלך, בהצלחה בדרככם! אני מקווה שהתכנית תפעל, בדיוק, כמו שציפיתם."
"תודה רבה", אמרנו בזה אחר זה. לחצנו את ידיו של המכשף בחיוך.
"תבורכו על מעשיכם…." אמר המכשף בנדיבות ובחיוך מסופק. ראינו על פניו שהוא היה נרגש.
"אנו יוצאים עכשיו!" אמרתי.
המכשף חייך בהבנה, "אשמח עם תורידו מהמדפים מספר חומרים…"
"אולם, יש לך את המטה" אמרתי בבלבול.
"אה," המכשף הנהן בחיוך, "כמעט שכחתי." הוא הניף את מטהו ונופף לנו לשלום.
יצאנו מחדרו של המכשף. המלך ג'ורג' חייך אלינו.
הוא חייך אלינו! לכל הרוחות והשדים! הוא חייך אלינו בסיפוק, אך מבטו היה כה מרתיע, כה מבעית, נתקפנו חלחלה, והפחד טיפס לצווארי, פחדתי יותר מכולם. הייתי בטוח בכך. הייתי בטוח בכך שאני הכי אומלל, אך אז צפיתי במחזה המזוויע דרך חור ההצצה, היועץ… הו, מה המלך מעולל ליועץ… הוא צוחק צחוק עמוק, ומצריך ממנו להבין את בעיותיו בצורה שיטתית ואז מנחית עליו את בעיותיו, והיועץ אומלל, כורע על ברכיו, יצאנו מהארמון. משרתים אחדים הביטו דרך חורי ההצצה, חלקם הבחינו בנו, בילדי המשרתים, כדי להיות בטוחים, סיפרנו להם על כך שהמלך שלח אותנו לחפש זהב עבורו. וזה כה מוזר, הם תהו, ילדי המשרתים מחפשים זהב עבורו ואילו המשרתים?…
מה איתם? המשרתים הפכו לנושאי כלי נשק וחניתות, כשהם קשורים לברכיהם ולמפרקי ידיהם, מסכנים ואומללים, הצמידו לברכיהם רובה מוארך והם בקושי הצליחו ללכת, והם רוצים עבודות נוספות?… הם לא שמים לב לכך שהמלך מאמלל את כולם באופן סדרתי, בצורה שיטתית… לילי משכה בכתפיה, "יוצאים לחפש זהב" היא אמרה בהיתוליות, המשרתים גבוהי- הקומה, הביטו בה לרגע, נעצו בה מבטים תוהים, לילי בלעה את רוקה, ואז אמרה במלוא הרצינות, ובמבט קודר: "יוצאים לחפש זהב.", המשרתים חשבו שאנו שוחרי הרפתקאות מפרכים, אך אמרנו להם שאיננו רוצים בהרפתקאות הרבות האלה, ושינסו לדבר עם המלך, כמו שאנחנו ניסינו. המשרתים הנהנו בהבנה, ניקו את רגליהם בשטיחים הגדולים שבכניסה, ואז, נכנסו לארמון, רועדים.
עלינו על הפסגה, ושם מעבר לפסגה, דרק התייצב בראש הטור העורפי והוביל אותנו. לא הלכנו ממש בטור עורפי מסודר, אך השתדלנו, האבנים היו כה חלקלקות, לא הייתי רגיל אליהם, כמעט שנפלתי. רציתי ללכת ליד דרק, אך לילי הלכה לידו, ראיתי שהוא מחייך אליה, קורן מרוב אושר. ומה איתי? שמא הוא שכח אותי?! ניסיתי לקרוא לו, לדרק, אך כנראה שלא שמע אותי. רייני הלכה בראש מורם, היא הסיטה את שיערה הבהיר לאחור ולא הביטה בי אפילו לרגע קט. אך ג'וני היה עסוק בלהביט בי, למשך כל ההליכה, הוא קרב אליי, נראה שמצא בי משהו מעניין, הוא התקרב אליי בצורה מוזרה, ואז הלך לידי.
ראיתי שהוא מביט בסדין שלי. הסדין המאובק, המעופש, שהעלה ריח של עובש. כולנו לבשנו סדינים, אך לי היה סדין כה מעופש, כה מעופש, שנדמה היה לי שלא התקרבו אליי עקב כך, אך ג'וני רחרח ורחרח, ואז הריח את האוויר. התנהגותו הייתה מוזרה ומשונה. הבטתי בו במבט תוהה. "מה? מה אתה עושה?" שאלתי בשקט, חיוך עלה על פניי ולא שלטתי על החיוך הזה, הוא עלה מבין שפתיי הדקיקות, חיוך מהול באושר ובמוזרות, בתהייה.
"אצלי ואצל לילי בחדר, זה לגמרי שונה", הוא אמר, "בחדרנו יש ריח של גבינות מסריחות, ריח כה נורא, אף יותר מהריח שנודף מבגדיך."
מה? תהיתי, ואני חשבתי שהחדר שלי ושל דרק, ששם הכי נורא, ששם יש הכי הרבה אבק, ושאפשר לחשוב שבחדרנו אילפו חיות לקרקס, ושם האריות לנו. אריות! אריות! אך, איך אריות יכנסו לחדר כה קטן, וכה צר?
"אתה דרק, לא?" שאל ג'וני.
"לא, אני תומס", אמרתי.
"אה," אמר ג'וני, "אני נוטה לשכוח שמות. אל תדאג, אני עוד אתרגל."
"אתה לא תספיק להתרגל", אמרתי, "ואני רואה שאנחנו צריכים להדביק את הקצב."
הלכתי מהר יותר. ג'וני הלך איתי, באותו קצב, לא זז ממני, כמו דבק מגע חזק במיוחד.
דרק שלט בכיוונים, הוא עבר מעל פסגות וגבעות, הוא שלט בדרך ואז, הוא נעצר, כולנו נעצרנו, ואז דרק אמר כשהוא מתנשם בכבדות: "מכאן, אני כבר לא מכיר את הדרך."
"בסדר, אנחנו חייבים להמשיך ללכת."
"לא, אנחנו לא!" אמר דרק.
"דרק, אנחנו חייבים להמשיך ללכת", אמרה לילי וקטפה לה שושנה כהה שהרהיבה ביופיה.
כולנו הנהנו בהסכמה, מלבד דרק שסרב בתוקף להמשיך ללכת. לילי פסעה בראש הטור, אנחנו הלכנו אחריה. וכעת, דרק הלך לצדי. כשג'וני הבחין בדרק, עומד לידי, הוא התרחק.
"יכולנו לעצור", אמר דרק.
אנדי ומייק התקרבו לעברנו.
"פצצת אנרגיה נוספת מתקרבת…" אמרתי.
"מה?" תהה דרק.
אנדי ומייק הלכו לידנו, אך בטרם הוציאו מילה מפיהם, לילי נעצרה וכך גם אנחנו, ניצבנו לידה. התקרבנו. נעצרנו וראינו למולנו את מפל המים הגדול. מים שנראו כה צוננים, קרירים, מרווים, רצינו להשתכשך במפל. הפשלנו את שרוולי מכנסינו ונכנסנו אליו, השתכשכנו, התזנו זה על זה. אה, כן, ג'וני שוב קרב אליי, הוא היה כה נרגש, נראה שהיה לו דבר חשוב להגיד, אך הוא, כמתלוצץ, כילד קטן, פעוט, קפץ והתיז עליי מים קרירים וצוננים בשמחה.
אך המים לא היו קרירים, הם היו קרים. אפשר היה לקפוא למוות, כדי שאתרגל למים, החלטתי לעשות מעשה נועז. הוא מעשה נועז לפחות עבורי, לצלול אל תוך המים, להכניס את כל איברי גופי למים, על אף שידעתי שבאמת אקפא למוות, והקור יגיע לגרוני ויעטוף אותי בקור, קור, ואני ארעד, ואולי אצטנן ואתקרר… אך הדחקתי את המחשבות, את הרגשות, באותו הרגע, לקחתי נשימה עמוקה, ואז ג'ון עצר בעדי. "תומס", הוא אמר בבהלה, "יש שם תנין." הוא מתלוצץ, חשבתי לעצמי, עמדתי לצלול אל תוך המים, ואז, גם לילי התרחקה, וכך גם מייק ואנדי, כולם נסוגו לאחור, ראיתי גוש ירוק, ראשו של התנין שעלה מן המים. נתקפתי חלחלה, יצאתי מהמפל, רעדתי כולי. אך לא רעדתי מקור, אלא מפחד. אולם, האמת היא שלא ידעתי ממה סבלתי יותר מהקור של המפל, הקור שגרם לי להצטננות קשה ביותר, או מהפחד מהתנין הענק, שהשתכשך במי המפל, וכל כך רצה לבלוע אותנו בשלמותנו. המשכנו לרוץ. רצנו בכל הכוח, מחשבות רבות טרדו את מנוחתי, והמשיכו להדהד במוחי, ממש, הצליפו במוחי.
מחשבות קרות על התנין, הו, התנין, לא הבטתי לאחור, הייתי כה מפוחד, אך לחמתי בגבורה, כלומר, ללא כלי נשק, איימתי על התנין בצווחות, ואני, אני הרי יודע לצווח היטב. וכן, צווחתי כהוגן, לילי הטעתה אותו כהוגן וג'וני נטפל אליו כהוגן, רק כדי לשמש פיתיון, והוא לא אהב לשמש פיתיון, אך לא הייתה לו ברירה, מפני שזו הייתה התכנית, ואם יש תכנית צריך לפעול לפיה, אך רייני ומייק כנראה, לא הבינו זאת, שמא, הייתה להם תכנית אחרת משלהם, לאחר שניסו לפעול לפי תכניתם, הבנו שהתכנית שלהם עתידה להיכשל, לכן, לא השתמשנו בתכנית הזו. לאחר שסרבלנו את התנין, מכאן ומכאן ושיגענו אותו, והוא פנה לדרך לא מזוהה , ביער אפוף מסתורין, שמראהו היה כה קודר, אולי יבלוס שם איזה שועל, אף על פי שחוששני, שהתנין הזה מאוד רעב, אך הוא לא אוכל שועלים. יער החיות? תהיתי, אם לשם הוא הלך, אז תהיה לו הרבה תעסוקה, בחודשים הקרובים, אך ניסיתי שלא לחשוב יותר מדי על התנין, ובמקום זה, חשבתי על משהו הרבה יותר נעים, מפני שבאמת הגענו למקום כזה, מצע רך, אולי המצע הכי רך בעולם, ענפים וזרדים אחדים הסתתרו מתחתיו, וכך גם כמה חיפושיות אחדות שמצאנו, כר הדשא הנוח בעולם, עצרנו לנוח, לאחר שלגמנו מעט מים צוננים מהנהר המזוהם, מפני שלא התכוונו לחזור למפל, למייק היה מכשיר להתפלת מים, סמכנו עליו שהוא יודע מה הוא עושה, ושתינו לרוויה, מכשיר להתפלת מים, זה אכן שימושי, במסעות כאלה. נשכבנו על הדשא, אלא שאז שמענו נגיחות, נגיחות וצעדים כבדים, קמתי בבהלה, הו, זה היה ג'וני, הוא כה מוזר, הוא ישב על כיסא עץ שהיה בגינה, ושתה בכוס הצבעונית שלו מים קרירים. קרבתי אליו, ורציתי לשאול אותו מה פשר הקולות שהוא משמיע, אלא שאז שמענו צעדים, מישהו פילס את דרכו בסבך עצים, בדרך אלינו, הוא התקרב אלינו יותר ויותר, ואנו צנחנו על הדשא… לא ידענו מי זה הפעם… איזה יצור מבחיל או תנין בודד… נשכבנו על הדשא בנשימה עצורה, בידיעה שייתכן ונמות… והרי אי אפשר למנוע את המוות, לא משנה כמה רחוק נברח..
ולא היינו רגילים למסעות ציד, או למסעות עם יצורים פראיים…
דרק נראה רגוע.
מאוד רגוע.
הבעתו הייתה רגועה מאוד.
הוא עצם את עיניו והתעטף בשקט של עצמו.
איך הוא עושה זאת? תהינו.
היצור הגיח מן היער. היער הקודר. היער האפל. ואנו היינו תחת כיפת השמיים, שכבנו על הדשא, כשמעלינו השמש הלוהטת, שנדמה היה לי שצנחה בכבדות על ראשי.
היצור הביט סביב, ואז שמעתי נהימה.
הבטתי בג'וני, הוא נהנה לנהום, ולא ידעתי מהי הסיבה הברורה לקולות המוזרים שהוא השמיע. הוא לא השמיע אותם כשהכרנו לראשונה, רק כשיצאנו החוצה…
האם ייתכן שג'וני נגוע בקדחת כיפת השמיים?!
הו, כמה מחלות ביום אחד! ידעתי שחייבים לרפא אותו ומהר, על אף שהוא קצת הציק לי…. ג'וני….
"ג'וני", אמרתי ובלעתי את רוקי, "ג'וני…"
התסמינים שוב הופיעו. תסמינים ברורים, ג'וני התחיל להשתגע, הוא הפיל את הכיסא ושאג בפראות, ואז חייך ברשעות וצחקק. רייני נגשה אליו וניסתה להרגיעו. הו, היא לא הכירה את קדחת כיפת השמיים, כי אם כן היא הייתה לוקחת אותו לבית כלשהו… מכניסה אותו פנימה, הוא היה שותה כוס מים…. הוא היה מתרפא, בקלות…
ג'וני פרע את שיערו השופע.
הו, חייבים לעשות משהו, עכשיו! מהר!
בקצה האופק, ראיתי בקתה גדולה.
הוריתי לחבריי הנערים המשרתים, ללכת בעקבותיי, וכך גם ג'וני שהלך לידי, בצורה מוזרה ומשונה ביותר, כשהוא נע אנה ואנה.
הדמות ניצבה אל מול אורה של החמה, ראינו את פניה בבירור, ליתר דיוק, את פניו. שפן סלעים, הו, זה היה רק שפן, הוא בדרך כלל מצוי במדבריות, אך הנה הוא הופיע כשהוא יוצא מסבך היערות. ג'וני נבהל הוא החל לקפץ אנה ואנה, ואנחנו הדבקנו קצב והלכנו במהירות לעבר הבקתה.
כשהגענו לפתחה, דפקנו בדלת.
בפתח ניצבה אישה מבוגרת, שיערה הבהיר היה אסוף לצמה שנחה על גבה. היא לבשה שמלת פרחים צבעונית, אך פשוטה, ופניה היו כה מצומקות.
"גברתי", אמרתי, "ג'וני נגוע בקדחת. קדחת כיפת השמיים."
"בואו, היכנסו", אמרה הגברת ונראה שהבינה במה מדובר.
נכנסנו, וג'וני ישב על כיסא נוח, ואט אט הוא החל להירגע.
האישה הדריכה את ג'וני, ואמרה לו לנשום נשימות עמוקות.
ואז היא התחילה להתעניין ולשאול: מדוע אנו לבושים בסדינים ומאין באנו…
ונראה שהיא ידעה היטב מאין באנו…