הרפתקאותיהם של ילדי המשרתים- א'

הרפתקאותיהם של ילדי המשרתים- א'

דרק הביט בי בעיניו התוהות.
הוא לא ידע את אשר עבר עליי ועל שאר משרתי הארמון הצעירים, על התאווה הגדולה של המלך לכסף ולזהב, על כך שהעביד את משרתיו, החל לפנות אליהם בתוקפנות, ולמרר את חייהם, הוא טען, שאם ידו לא תיגע בכסף ובזהב, שעל מגש המתכת, הוא יתייחס אל אנשיו, כפי שאף אחד לא ציפה. הוא היה אז מלך תמים, לא היה בו שמץ של שנאה ורוע, דרק לא הבין זאת. הוא רק חזר ממסעו, מסעו, הרהרתי לרגע, המסע בו היה צריך לנשוא כלי נשק כבדים על גבו ועל כתפיו, ולהצמיד אותם לחלקי גופו, לקשור אותם לברכיו, בעודו הולך, לברכיו ולרגליו ולבטנו, הוא נראה נורא, אך ידעתי שהוא סבל והיו לו כאבי תופת נוראיים. דרק אהב לסבול במסעות, כל עוד ידע שהם יסתיימו. דרק לא נראה טוב, פניו האדימו, כפות ידיו היו מיוזעות, אומנם כלי הנשק לא הוצמדו לגופו, כשניצב מולי, אך מבטו נראה כמו מבט ממזג, שילוב של כעס, סבל ותהיה.
דרק חזר ממסעו הקשה ביותר, הוא נראה תשוש מאוד, נראה כי התאמץ מאוד במסע, ונראה כאילו עמד להתמוטט, להישבר, להתפרק, לצנוח על הרצפות הזהובות, אך הוא ידע שאסור לו לעשות זאת, במיוחד לאחר שסיפרתי לו על המצב בממלכה, על השינוי הנורא שחל במלך, על המשרתים הנועזים והאמיצים, שניסו להדיחו מכס מלכותו, כס מלכותו היה עשוי עור ולא זהב. אך המלך לא פינה לכך זמן, אך כשיפנה את תשומת לבו, אל כל אחד מרהיטי העור, הוא ידאג להחליפם, בטענה שהוא רוצה 'לשנות את האווירה', אך הייתי שקוע בהרהורים כה רבים, ועסוק מדי בלאכול את פרוסת הלחם, והמרק חסר הטעם, האוכל הדל שהמלך בחר להגיש למשרתיו, גם אני הייתי אחד מהם, כמוהם, מאותם אלה שנרתעו, אך רצו להסתכן, מאלה שקראו מפות ותכניות פעולה לפני השינה.
הו, שכחתי להסב את תשומת לבי לדרק, שניסה לגרום לי להתעורר, ולהביט בו, דרק שנא לספר על מסעותיו, אולם הפעם הוא פרק את מטענו וסיפר כשהוא שכוב במיטתו המוזנחת, על עמודי המיטה הופיעו חריכות עץ אחדות, שהצהיבו והתמלאו באבק, נאנקתי, הנחתי את פרוסת הלחם ואת המרק חסר הטעם על שידת העץ, שכן, גם עליה הופיעו חריכות עץ אחדות שגרעו מיופייה ואיכותה. החלקתי את ידי על סדין המיטה, שפעם, היה כה רך ונעים, אך לאחר שהתמלא ביצורים קטנים; וביניהם יבחושים ויתושים מעופפים למיניהם, ועכבישים. הסדין היה כה מעופש, וכך גם פרוסת הלחם. אור שמש עז, חדר דרך החלון הקטן. דרק סיפר לי על מסעו, על הלחימה בענקים האדירים, שנאנקו, וכשהתנשמו בכבדות והותשו, האדמה רעדה וכמעט שנבקעה, על האבירים והקוסמים ברי האלמוות שנתקלו בהם בדרך, וניסו להתל בהם, על דרכי המנוסה. אין ספק שהיו זקוקים לדרק. היו זקוקים לו מאוד. דרק נאנח, הוא הסיט את שיערו הבהיר לאחור, הוא גמר לספר בנשימה אחת, ונראה היה שיכל לספר עוד, אך גופו לא אפשר זאת, הוא צנח בכבדות על המזרן המעופש.
דרק שוב הביט בעיניו התוהות, הוא שאל אם אירע משהו בארמון, בעת שנלחם באבירים ובקוסמים רבי העוצמה, הוא קרא את מחשבותיי. סיפרתי לו על כך שהמלך לקה בתאוות הבצע, שהוא נעשה תוקפני. תוקפני מאוד. הוא התחזק והתעצם רק מהמחשבה על הכסף הרב שיש לעולם להציע. כולם חיים על האדמה המעופשת הזו, זה לא מפריע לרוב התושבים. כבר התרגלנו. כן, התרגלנו.
"כן," אמרתי בקול חנוק, "התרגלנו."
"כן, ידעתם שהתנהגותו של המלך לא מבשרת טובות", אמר דרק, מנסה להסיק מסקנות, כשהוא משפשף את עיניו האדומות מחוסר שינה.
"מאז שגילינו שלמלך יש תאווה עצומה לכסף ולזהב, הוא הזניח את הממלכה, פעם אחת הוא דיבר אליי דרק, הוא לא השקיף לסכנה הקרבה ובאה של המלחמה שהסתיימה לפני מספר שבועות, הוא הביט בי במבט קר, זועם, זועף, אני נתקפתי חלחלה, רעדתי כולי", אמרתי וחיככתי את כפות ידיי המחוספסות, זו בזו, בניסיון לחמם את גופי, בקור של שעות הבוקר המוקדמות. הגפתי את החלון הקטן והבטתי בדרק. הבטתי עמוק בעיניו.
"אני מבין, תומס", אמר דרק בהבעה של הבנה והכלה, "אני מבין היטב."
"אז במסע שימשת לנושא כלים? של איזה אדון?"
נשמעה דפיקה בדלת, איש גבוה בעל מגבעת עור, משקפיים, מעיל בצבע צהוב בהיר מבד מובחר ומכנסיים שחורים ניצב בפתח, הוא נכנס אל חדר המשרתים בצעדים איטיים, הוא סידר את משקפיו והידק אותם לאפו.
"מר דרק המשרת והנושא כלים", אמר האיש בזלזול ואז אמר בגאווה, "אנו זקוקים שתסייע לנו במסע הנוסף כנושא כלים, מסע להכרת העם המתנגד, שמאיים לפרוץ ולפתוח במלחמה, אנחנו נתחפש, כאמור, נשנה את זהויותינו ואף אתה תשתנה, כן, במיוחד אתה."
"צר לי, אך איני יכול…"
"בודאי שאתה יכול", אמר האיש.
"אולם דרק עייף ותשוש, אינך שם לב?"שאלתי.
"הו, תומס, בו ואספר לך…" אמר האיש, "שמי סטפן."
דרק בלע את רוקו, יכולתי לשמוע את פעימות לבו.
"מה קרה, דרק?" שאלתי בקול שקט.
"הרשה לי", אמר סטפן בנימה מלכותית של אצילים מכובדים, "אנחנו יוצאי- המסעות, או, ההרפתקנים, כרצונך, לא מגדירים אדם 'עייף ותשוש' אם לא לקח חלק בציד התנינים ובציד אנשי הדרבנים."
"אך תפקידו במסע היה נושא כלים", אמרתי בבלבול.
"ייתכן", אמר סטפן, "אך הוא היה נושא כלים, רק בחלק מהמסע.ובשעת ההפוגה, כשדרק התכוון לנוח מעט, הוא נח, אכן הוא נח וברבע שעה הפנויה, כשקראנו לו לסייע לנו במלאכת הציד, על מנת שיציג בפנינו את מיומנויותיו, הוא סירב בתוקף וטען שאנשי הדרבנים, נועדו לעזור למלכנו, אך הוא שגה. ושגיאה חמורה זו, שמא הפכה אותו לאדם תשוש ועייף, אך מבחינתנו, לא."
דרק הביט בי, תשוש, עייף.
"תן לו לנוח", אמרתי, "מספר שעות."
"מספר שעות?" אמר סטפן בלגלוג, "שעה אני נותן לו וזה לא מספיק, הרי הרגע סיפרתי לך תומס על השעה הפנויה שיכל לנצלה באופן שונה, אך בחר לנוח. האמן לי שהוא נח מספיק, גם כשהקצבנו לו רבע שעה נוספת. דרק, בוא איתי עכשיו!"
דרק קם על רגליו באיטיות, והניף את ידיו לעברו של סטפן, לאחר מכן, הוא הניע את רגליו, ואת זרועותיו המצולקות בצורה אליפטית, לאחר מכן הוא כיוון את ידיו לעבר ההרפתקן, טפטף על פניו של סטפן מעט מהשיקוי והכניס את הבקבוקון לכיסו במהירות. סטפן נסוג לאחור, משהו הקשה על הליכתו, אך הוא צבר תאוצה והתנפל על דרק, כשהוא שולף את פגיונו, פגיון כה חד משני צידיו, פגיון שבהק אל מול אורה של החמה. הפגיון זהר, כאילו התכסה בשכבה עבה של טוהר, ניצוצות הבזיקו, סטפן הרפה מאחיזתו בפגיון, הפגיון נע באיטיות, הרחק מידיו, אל חזהו של דרק. רציתי לקום, אך לא יכולתי, משהו עצר בעדי, משהו כבד. הו, אשליית המשקולת של סטפן. לא ייאמן שהוא הפעיל את כוחו גם עליי. אני? באמת? טוב, שוחחתי עמו פנים מול פנים, אמרתי בקול את טענותיי ודעותיי, וכשהרהרתי על כך, נזכרתי, סטפן שונה שיוצאים כנגדו ואומרים את מה שהוא שונא לשמוע, את האמת. אך האמת היא טהורה, אני בטוח בכך, טהורה, ולו יותר מפגיונו של סטפן, שרקע ברגלו, דרק נפל על הארץ, הפגיון ריחף מעל לחזהו, הוא לא יכול היה למנוע זאת, שנינו ידענו זאת. הנוגדן לאשליית המשקולת של סטפן… הרהרתי בלבי, הוא נמצא במדף העליון, אם רק אצליח להגיע אליו, סטפן היה עסוק בהריגת דרק. הו, דרק, סבל הרבה במסעותיו, ועכשיו, מה עכשיו? הוא צריך לסבול את הכאב החד של הפגיון, כוח פועל ההנעה העצום של סטפן.
הו, פועל ההנעה. הו, פועל ההנעה, כוחו העצום של פועל ההנעה, הו, עליי להתרכז, חשבתי לעצמי, מתחתי את זרועי, כמה שיכולתי, ניסיתי להיאבק באשליית המשקולת של סטפן, אך הוא הביט בי לרגע קט והמשקולת הייתה כבדה יותר ויותר, היא הכבידה על גופי יותר ויותר, וצנחתי עמוק אל תוך המזרן המעופש, אולי, עוד תקווה אחרונה, הרהרתי בלבי, שלפתי את חרבי מנדנה, וניסיתי להגיע אל הנוגדן, וכעבור רגע, הגעתי אליו, הורדתי אותו באמצעות החרב, הזרקתי אותו לזרועי, עם מחט, רק המחשבה על דברים חדים ועל הנוגדן הזהוב, העלתה בי צמרמורת. וכן, נתקפתי חלחלה.
נתקפתי חלחלה, זיכרונות רבים הציפו את ראשי: המלך, זעמו של המלך, מה קרה כשפנה אליי, איך פניי הלבינו, החווירו, יכולתי להביט במראה ולקפוא למוות. הנוזל הזהוב חדר אל עורקיי, חיכיתי מעט שיתפשט בכל גופי, ואז, הוצאתי את המזרק ואת המחט באיטיות וזינקתי אל סטפן, השכבתי אותו על הארץ והכיתי אותו בחזהו, ובראשו, ומחצתי את פניו, אל האריחים השחוקים. דרק קם על רגליו באיטיות, ואחז בפגיונו של סטפן, רגע לפני שהגיע אל חזהו, הוא אחז בפגיון וניסה להשתמש בפועל הנעה, אך אני לא הבחנתי בכך, עד שאמר לי, ואז זה היה כבר מאוחר.
מאוחר מאוד.
זרועותיי כמעט שנופצו. סטפן קם על רגליו באיטיות רבה כשהוא צווח ונאנק מרוב כאב, הפגיון כמעט פגע בראשי, הבטתי לאחור וממש ברגע האחרון, דרק עצר את הפגיון, ואז סטפן השתמש בכוחו, שנראה היה כאילו סנוור את עיניו, הוא שלח את ידו ובכל כוחו הניע באוויר את פגיונו.
חמש.
ארבע.
שלוש.
שתיים.
אחת.
הפגיון שרק בחדר המחניק ופגע בחלון הקטן. הפגיון נפל על המזרן שלי.
סטפן נאנק, הוא יצא מחדר המשרתים, מותש, עייף, נראה כי השתמש בכוחותיו, יתר על המידה.
המלך ג'ורג' ניצב בפתח בחיוך.
"הו," הוא אמר, "אני רואה שהרגתם את סטפן."
"כן, הרגנו."
"רצחתם."
"לא, לא רצחנו. הרגנו."
"הרגנו זו גם לא מילה ידידותית, אם התכוונתם להשתמש בביטוי ידידותי", אמר המלך ג'ורג', "הוא גוסס ועומד למות, הו, כמה חבל. אולי בין היחידים בעלי כוחות כה חזקים, שיודע לדבר איתכם בשפתכם ולהשתמש בכוחות בהם אתם משתמשים, ובכן, אני רואה כעת שהגענו למצב של חוסר שוויון, וכמו שאמרתי, הכבוד שלכם ירד לרצפה. אמתח את סבלכם, הוא יהיה קשה יותר ויותר, העבודה תהיה מפרכת וקשה יותר, וכן, כמו שאמרתי יחס ברצפה, כבוד ברצפה, תטמנו את ראשכם בסדינים המעופשים לאורך כל ימי חייכם, ותביאו לי את הזהב."
"את מה?" נדהמתי.
"את הזהב", אמר המלך ג'ורג', "מה לא ברור? אה וכדאי שתזדרזו, אה, ותלבשו את הסדינים המעופשים שלכם, שתסבלו קצת, לא יקרה דבר."
"לעולם לא."
"לעולם לא?" אמר המלך ג'ורג', "ובכן, תיארתי לעצמי, שזו תהיה התשובה, אם לא, ואתם שמים דגש על הביטוי 'לעולם לא', אתם תיכלאו במגדל הצפוני למשך כל ימי חייכם."
"אדוני המלך", אמר דרק בקול חנוק, "אתה לוקה בקדחת הזהב. רופא הממלכה צריך לבדוק אותך, מדוע הוא לא עשה זאת לפני- כן?"
"זאת מפני שמצאתי לו תעסוקה לחודשים הקרובים", אמר המלך ג'ורג', "הוא יתפור עם שאר החייטים המשוגעים."
"החייטים המשוגעים?"
"לא שמעתם פעם על אגדת 'בגדי המלך החדשים'?" אמר המלך ג'ורג', בהיתוליות, ואז אמר במלוא הרצינות, "אלו חייטים מהסוג הזה."
"תסדר גם לנו עבודה נאותה?" שאלתי בקול חנוק.
"בודאי, זכיתם בעבודה אולי הכי נאותה והכי מכובדת, למצוא את הזהב!"
"דרק עכשיו חזר ממסעו בתור נושא כלים, והוא עייף ומותש מאוד…"
"לא איכפת לי מהתשישות של דרק, וגם דרק עצמו לא כל כך מעניין אותי, אני רוצה שתצאו למצוא זהב באיים הקפואים."
"אנחנו מסרבים בתוקף", אמרתי.
"תומס", אמר דרק בעייפות, "אין לנו ברירה."
"יש לנו ברירה, מצדי, נעבוד במטבח המעופש בתור שוטפי כלים מעופשים, שמדיפים ריחות רעים ומזוויעים… אנחנו לא הולכים למצוא זהב בשביל המלך…" לחשתי לדרק.
"ושלא תחשבו לקחת את הזהב לעצמכם", אמר המלך ג'ורג', "האמינו לי שאתם תצטערו על כך…"
"ובכן, רק אנחנו?" תהיתי, "אנחנו משלחת החיפוש?"
"אתם ושאר המשרתים", אמר המלך ג'ורג', "אתם כל כך תצטערו על מה שעשיתם לסטפן… תחפשו בתוך הקרח מצדי, תכנסו לתוך מערות הקרח ותקפאו למוות מצדי, אם תחזרו לכאן, לארמון המלכותי, ללא זהב, אערוף את ראשכם."
"תערוף את ראשנו…" אמרתי בקול שקט.
"אני זקוק לכם, ולכן, איני יכול לערוף את ראשכם ברגע זה… אך… אני עוד אערוף את ראשכם, אל תדאגו, כשתחזרו עם הזהב וכשלא תחזרו איתו… תבחרו באיזו דרך למות… אערוף את ראשכם ותחתכו עם מטבעות הזהב כל הדרך…"
המלך ג'ורג' חזר לאולם המלוכה, לעסוק במה שעסק גם שבועות אחדים לפני כן, להתבונן בזהב, ללמד את הצורף, שכן, סרב שהצורף ילמד אותו, אלא פקד עליו שיניח את חומרי הגלם על שולחן העשוי זהב ויכין ממנו זהב בעצמו.
אני ודרק, שני נערים משרתים. נערים משרתים!
לא הכרנו את הנערים האחרים.
לא נראה לנו שהם נחמדים במיוחד, כך חשבנו בתחילה.
לא פגשנו אותם מעולם, כל שני משרתים בחדר אחד, לא רואים זה את זה מעולם. מעולם! המלך ג'ורג' חשש שניצור קשר ויווצרו חברויות, ונפעל נגדו, הוא חשש מכל גורם העלול להפיל אותו מכס מלכותו, כן, גם הנערים המשרתים.
בלית ברירה, יצאנו לחפש את הזהב, ידענו שזו לא הפעם הראשונה, שאדון שולח את עבדיו לחפש זהב עבורו.
רצינו לעצור אותו. את המלך ג'ורג'.
על אף שהטיל עלינו אימה.
וצמרמורת עברה בגופנו.
וכל גופנו רעד, אך אנו משרתים אמיצים, עזים, נועזים.
אנחנו ילדי המשרתים, שכמו הוריהם, הפכו למשרתים.
אני, תומס, דרק, לילי, אנדי, רייני, מייק וג'וני.
היינו המשרתים ונועדנו לעצור את המלך, להרחיק ממנו את קדחת הזהב הנוראה, לשים קץ לכל, היינו אמיצים, הכרנו זה את זה, דפקנו זה על דלתותיו של זה וזה על דלת של זה, ועל הדלתות האלה והאלה. לא היה לנו יותר מדי זמן להכיר זה את זה.
לא ידענו באיזו דרך, במה להשתמש, מה לעשות.
ישבנו יחד.
מלאי חרדה.
הפחד טיפס לגרוננו.
מחשבות רבות התרוצצו בראשנו וטרדו את מנוחתנו.
ואט אט ליקטנו ולכדנו את מחשבותינו, דיברנו, שוחחנו זה עם זה.
"תחילה", אמרה לילי והסיטה את שיערה הבהיר לאחור, "עלינו להראות למלך שאנו באמת עושים זאת, כלומר, להראות למלך שאנו באמת הולכים לחפש את הזהב, אנו נצא מהארמון ונתחיל לפסוע לעבר הזהב…"
"אך, איננו יודעים היכן נמצאים ההרים הקפואים ומישורי הקרח…" אמר ג'וני.
"אני הייתי שם, אני אוביל אתכם לכיוון ההרים והמישורים", אמר דרק.
"אך לא באמת נגיע לשם…"
"נכון…"
"אה, אני מכיר רק את הדרך להרים, אך אני לא אחראי לכך אם נטעה בדרכנו, הרי במסעותיי, אני וההרפתקנים המלכותיים פסענו לעבר ההרים, אך סטינו מדרכנו, הלכנו בדרך אחרת, דרך האגמים הקפואים."
"ו…", אמרה לילי החכמה, "אולי נפנה למכשף המלכותי, שיקסום קסם כלשהו שירפא את המלך."
"כן!"
עלינו במדרגות המאובקות, אל המכשף, שגם הוא, נראה אומלל.
ובחדרו, קסמים וכשפים למיניהם, תזוזה של קדרות, נראה כי המכשף סידר אותן מרחוק, בעזרת המטה שלו, הוא הרכין את ראשו מדי פעם בפעם, כשהבחין בכך שנכנסנו לחדרו, הוא הניח את מטהו והביט בנו.
"הה, אתם", אמר המכשף, "הפנים שלכם מאוד מוכרות… ותסמכו עליי שאלו לא פנים של דרקון אש, כבר ראיתי דרקוני אש בעבר, כן, ייתכן ואני הוזה, איני יודע מה עבר עליי בזמן האחרון, המלך מעביד אותי קשה מדי, את הלחימה בדרקונים הדמיוניים, הוא השאיר לאבירים חסרי התועלת. ובכן, אני מניח שבאתם לכאן, לחדרי, כדי לבקש משהו, שמא לדרוש משהו. ובכן, אתם משרתים."