צייד במקום טוב יותר

אמה היא נערה בת 16 שגרה בבקטה קטנה עם אימה, אביה מת כאשר הייתה בת 5.
יש לה עיניים כחולות כמו האוקיינוס ושיער שחור חלק כמו שמי הלילה, היא גבוהה ורזה כמו עץ ויש לה עור בהיר כמו שלג.

אמה התעוררה בבוקר וכמו כל יום שטפה את פנייה בנהר, וכמו כל יום היא הלכה ליער עם החנית שלה וכמו כל יום היא צדה איילים.

למרות שאמה מאוד אוהבת חיות, היא חייבת לצוד, אין ירקות שגודלים באיזור והיא לא יכולה לגדל שום דבר קרוב.

בתוך היער אמה ראתה ציפור לבנה קטנה חמודה, היא לא יכלה להתנגד והיא התחילה להתקרב לציפור באיטיות, וללטף אותה.

אמה לא יכולה להתנגד לחיות, היא אוהבת ללטף אותן והיא חושבת שכל חיה היא חמודה.

אחרי צייד ארוך אמה חזרה הביתה, "היי מותק" אמרה אימה " היי אמא" אמרה אמה בקול שקט, כאילו בקושי היה אכפת לה.

לאמה יש יחסים די מוזרים עם אמא שלה: היא ממש אוהבת אותה, אבל מצד שני היא לא.
כל פעם כשהיא שואלת את אמא שלה מה קרה לאבא שלה היא ממציאה משהו וזה ממש מכעיס את אמה עכשיו הן בריב בגלל זה.

"או.. מותק אני מצטערת.." אמרה אימה "למה את לא אומרת לי?" אמרה אמה "טוב את יודעת מה בסדר אני אגיד לך.. אבל אחרי זה אל תגידי לי שלא הזהרתי אותך.. והפעם אני אומרת את האמת אל תדאגי.." אמרה אימה "כאשר היית בת 5 רוצח פרץ אל הבית, אם אני אזכיר לך מה קרה ביום ההוא.. את אולי תחווי את אותה תראומה עוד פעם.." "תגידי לי אני אהיה בסדר!" אמרה אמה בכעס

אמה ממש עקשנית, לא משנה מה אומרים לה היא תעשה מה שבא לה.

"טוב בסדר" אמרה אימה "את יצאת מהחדר כי שמעת צעקה, נכנסת אל החדר שלי והמראה לא היה נחמד: אבא שלך שכוב על הרצפה מכוסה בדם ומישהו לבוש כולו בשחור עם טיפות דם על הבגדים, כיוון אקדח אלי." באותו הרגע אמה הרגישה מה שלא הרגישה כבר הרבה זמן, כאב לא מהעולם הזה, היא נזכרה ביום הנורא ביותר בחייה.
"לקח לך רק כמה שניות להבין את המצב, פתאום משום מקום עשית מהלך פזיז וקפצת ישר פנימה" אמרה אימה

אמה מאוד פזיזה היא לא חושבת לפני שהיא עושה. מזל שהיא ממש חכמה, היא יכולה לתכנן את המהלך שלה שנייה לפני שהיא עושה אותו,
אבל כשהיא הייתה בת חמש זה לא היה ככה…

"את קפצת פנימה" אמרה אימה "את התחלת למשוך את הרוצח ולבעוט בו, את אמרת לו לעזוב אותי. הוא עזב אותי
כמו שביקשת אבל הוא הפנה את האקדח אלייך. את זזת ונשכת אותו האקדח שלו נפל ולקחת אותו, את לא ידעת מה זה אבל. הוא בא להתקיף אותך, זה הבהיל אותך, וירית…"
פתאום אמה הרגישה מוזר, היא הרגישה כאילו היא לא חייה, היא הרגישה שהיא הייתה צריכה כבר למות.

מהיום הזה אמה לא הייתה כל כך חייכנית כמו תמיד, היא תמיד הרגישה עצב עמוק בתוכה או שום דבר בכלל.
היא אף פעם לא הביעה רגש ותמיד הייתה רצינית. היא לא הייתה האמה שהייתה פעם.