קפה – פעם שנייה

היא אמרה לה שהיא מתה עליה. ככה סתם בלי הכנה מוקדמת, או הקדמה כלשהי. פשוט התקרבה ובישרה לה בקול חד וברור. אחר כך הן המשיכו לדבר על עוד כל מני דברים שקשורים פחות או יותר בחיים.
ישבתי ליד שולחן סמוך ושמעתי את השיחה. לא שאני נוהג לצותת, אבל במקרה זה כל יושבי המסעדה יכלו להאזין להן אם רק רצו, או בעיקר אם לא.
הדמיון בין השתיים העיד על קרבה. גם העובדה שחלקו קערת שקשוקה והדרך הזהה בה טבלו את הלחם השחור ואיסוף העגבניות המרוסקות עם הבצל המטוגן וחתיכות הביצה, לא השאירו ספק ששתי אלה מאותה משפחה או לפחות מאותו שבט. הפרשי הגיל הוסיפו מידע חשוב שהבהיר לי שקרוב לוודאי אלא אימא ובת. שאם לא כן אז יש כאן צירוף מקרים נדיר.
חוץ מזה אמירה כזו שמורה לבני משפחה ממדרגה ראשונה בדרך כלל. כי למות סתם כך על אדם זר יהיה מיותר לגמרי.
אני בכלל לא מבין למה אנשים רוצים למות על מישהו. למען מטרה חשובה עוד אפשר להבין, אבל ככה בלי סיבה, נראה לא הגיוני במיוחד. אני מצדי מעדיף לחיות, לעזור, לעודד אם צריך, או סתם ללטף. אבל אני לא שופט אף אחד ורצונו של אדם כבודו ואם זה מה שהאימא שלה רוצה אני לא חושב שצריכים למנוע זאת ממנה.
סיימתי כמעט את כל השניצל. נשארה לי רק חתיכה קטנה וקצת אורז. לפני הארוחה הייתי רעב, כל כך רעב שהייתי מוכן להרוג בשביל אוכל. עכשיו הרעיון נראה לי טיפשי. אז חיסלתי את החתיכה האחרונה ואת האורז והזמנתי קפה.
גם האימא הזמינה קפה ואמרה שהיא מתה על הקפה כאן. אחרי זה שלפה בגד וסיפרה שקנתה אותו בבוקר בחנות שהיא מתה עליה ויצאה לעשן, שזה די מקרב אותה למשאלות שלה. אחרי שחזרה ציינה שמתה על מזג האוויר שבחוץ והיתה מתה לטייל בשבת ועוד כל מני כאלה שהיא מתה גם עליהם, מה שמעמיד את כל ההקרבה שלה באור קצת שונה וחסר ערך ממה שחשבתי תחילה.
לפני שהלכו לדרכן התעורר ביניהן ויכוח קולני. אני לא מת על ויכוחים, במיוחד הקולניים האלה שמפריעים לי לחלום בהקיץ ולשתות בשקט את הקפה שלי שמגישים כאן אחרי שניצל ואורז, שאני באמת מת עליו. גם האוכל כאן לא רע ואפילו מזג האוויר נעים. בקלות אני יכול למות עליהם, חוץ מהחשבון שקיבלתי בסוף, עליו אני ממש לא מת…