בחזרה לעולמי הישן

וכשאתה מפחד, והפה לא נפתח והמילים אינן יוצאות.. הכאב שבשתיקה חוזר.

תמיד שתקת בנוגע לאהבותיך, לא נתת לאיש לדעת..
וכשאתה שותק מולה, אל מול שגילית לה את אהבתך.. זה כואב.
אני רוצה לדבר, אני רוצה לחשוף רגשות, אך אני פשוט לא מצליח..
רק דרך מילים כתובות, כלום לא מצליח לצאת דרך פי, רק דרך ידי הכותבת..
לפעמים אני רוצה לבכות, להראות שכואב לי בדרך אחרת מדיבור, אבל זה פשוט לא קורה..
אני פשוט לא מצליח לבכות או דוחק את הדמעות..
ולמה לי לדחוק את הדמעות? כי כבר הבנתי שלאף אחד לא אכפת..

לפעמים לאנשים נראה מוזר שעור ברווז על עורי, אבל זאת הדרך היחידה שבה מופיע הכאב שבי..
צמרמורות כאב שמקפיאות את עורי..

ומנסים להוציא ממני מדוע אני כל כך בצד, אך אני לא יודע לדבר על זה..
אני לא יודע להגיד מה עובר עליי, אני לא מצליח להסביר שכואב לי, שהדיכאון אינו עובר, שהכאב רק חוזר כי אני לא מצליח לדבר..

וכשעמדתי לידה, יכולתי לדבר, יכולתי לפתוח את פי.. אך לא הצלחתי.
הפחד מלדבר ושלא יקשיבו, הפחד משלא יהיה לה אכפת, הפחד משהיא תעזוב..
כל הפחדים מונעים מלדבר, סוגרים את פי וגורמים לכאב לשרוט עוד מעט את נפשי.
וחוסר הדיבור.. זה מה שמונע ממנה לשמוע, מונע ממנה להראות שאכפת, יגרום לה לעזוב..
מדוע אינך רואה זאת?
תראה כבר שזה רק לרעתך, ככה אין לך סיכוי..
אבל הפחדים שולטים, ונשאר לך רק דבר אחד – העולם הישן והמוכר..
העולם בו אתה בטוח שלאף אחד לא אכפת, העולם שבו אף אחד לא אוהב, העולם בו אתה רק עם עצמך, שוקע יותר ויותר בדיכאון, מתקרב לקצה, ונשאר מת בנפשך.

התרצה לחזור לעולמך הישן, המוכר? לעולם לא.
אך זה קורה, לאט לאט, עם כל שתיקה, עם כל אדם שמוכיח לך אחרי שחשבת אחרת שלא אכפת לו, עם כל חיזיון של מותך בידי אהבתך, אתה חוזר לשם.
העולם הישן, אני חוזר.. לא מרצון, אך אני חוזר, העולם הזה רע גם אם טוב, וכשהיא תעזוב.. נפשי תחזור לביתה הישן, לעולם המוכר.