haava czot

אהבה שכזאת

מוקדש לאחת שבלב שלי
כי הלוואי ואוכל ולו לרגע אחד להיות סמוך ללב שלך י

סיפור בהמשכים

פרולוג

הוא חש שעוקבים אחריו, באחת הלב שלו התחיל לפעום בפראות הדופק החל להלום ברקותיו, הוא מישש את תרמיל הגב שעל כתפו בו טמון היה לדעתו אושר חייו, התקווה שלו, הסיכוי של החיים שלו.
אינסטינקטיבית הוא התחיל למהר צועד על קצה המדרכה, מפנה מבטים עצבניים לצדדים, בוחן את לסירוגין את התנועה בכביש… מונית האטה לצדו הוא נכנס לתוכה במהירות טרק את הדלת שלף שטר של מאה ש"ח וסינן לנהג רק תעוף מכאן, הנהג נתרצה למראה השטר והחל בנסיעה מהירה.
הוא הביט לאחור וראה אותם במכונית BMW מלאת אבק, נוסעים אחריו… סע לישיבת פונביז הוא קרא לנהג, הישיבה לא הייתה רחוקה דקה ועשרים שניות נסיעה, הוא זינק מן המונית במרוצה עלה במדרגות המובילות לישיבה, חתך את קומת העמודים ויצא ממנה מן היציאה הנגדית לרחוב המקביל…
מן הBMW יצאו חמשה גברתנים עם משקפי שמש כהות הם סרקו את היכל הישיבה חדרי השיעורים השירותים חדר האוכל שוב ושוב…
הוא בנתיים כבר התרחק מבנין הישיבה הגיע לגן וורשה ועלה לקו 161 למתחם בורסת היהלומים.

פרק א.

חודשיים קודם לכן.
אלי מסיים לצחצח שיניים, יורק את שאריות משחת השיניים, שוטף, שב ושוטף, כבר 3.35 בצהרים הוא ממהר ללבוש את החולצה התור שלו לרופא שיניים בשעה ארבע, והוא כנראה יאחר קמעא, כהרגלו. את קו 2 הוא תפס אחרי ריצה קלה, תר אחר מקום פנוי, ואז הוא ראה אותה…
פאה בלונדינית עיניים ירוקות, מראה קצת ברבי אבל בעל גוון שובבני, לבושה אלגנט מודרני, יפה כמו שאשה יפה אמורה להראות אמר לעצמו.
כמעט כל הנסיעה היא התעסקה בסמארטפון שלה, האוזניות באוזניים שקועה בעולם משל עצמה, רק מפעם לפעם סגרה את הכיסוי של הטלפון לרגע, החליפה את רגל ימין המתוקה שלה והניחה על רגל שמאל המתוקה לא פחות, הסתכלה קצת בחלון, ושוב שבה להתעסק בטלפון, כתבה וקראה.
היא ירדה ברחוב יהודה הנשיא,בני, עקב אחריה במבטיו שקועה בטלפון, צועד צעד אחד נעמדת לכמה שניות ושוב צעד… עד שהרמזור התחלף האוטבוס המשיך והיא פרחה ממחשבותיו שעברו לעסוק במקדחי שיניים וזריקות הרדמה.
רק בערב בני נזכר בה שוב, חייך לעצמו ושוב שכח.
שבוע לאחר מכן בני נסע שוב באותו קו ובאותה שעה, ושוב ראה אותה, יושבת לה כמעט באותה תנוחה, מתעסקת בטלפון, השינוי היחיד שהיא הייתה נראית פתאום יפה בהרבה ממה שבני זכר אותה.
היא ישבה בספסל שלפני הדלת האחורית, בני נעמד מאחוריה מנסה להגניב מבטים חטופים לטלפון שלה, היא התכתבה בו נמרצות מטיבה להסתיר את המסך מן הנוסעת שיושבת לצידה אך לא עלה בדעתה שדווקא הסקרנות הבלתי רצויה מגיעה מן הנוסע התמים לכאורה שעומד מאחור, למרבה הצער מפאת המרחק לא היה ניתן לקרוא ממש את התכתבות ורק הדמיון עשה את שלו, איזו אשה נשואה מתכתבת בכזה ריכוז ובכזו אינטנסיביות בטוח שיש לה מאהב, בטוח, חשב אלי לעצמו, הוא בטח מנסה לפתות אותה כעת, ואולי היא אפילו משיבה לו אהבה, מתמסרת לו באמצעות ההקלדה תוך כדי נסיעה בשכונה חרדית באוטובוס מלא בנוסעים תמימים וצדיקים.
המחשבה הזו הגעילה את בני, איך אשה יפה כזו מסוגלת להתמסר לכזה מאהב דוחה ומגעיל, הרי בטוח שהוא דוחה ומגעיל שום אפשרות אחרת לא התקבלה על דעתו של בני, הוא כנראה סירב לקבל את האפשרות שאולי בכלל, ההוא, מאהב מושלם, חתיך וחטוב נאה וסימפטי, אינטליגנטי ושרמנטי, כנראה האפשרות שגבר אחר מחבק את חמוקיה הייתה בעיניו כזו דוחה ומגעילה ששום אפשרות אחרת לא עלתה בדעתו.
היא ירדה באותה תחנה ביהודה הנשיא, חצתה את הכביש והמשיכה לצעוד בצעדי צב קוראת, עוצרת, כותבת, ושוב צעד.
האוטובוס ביצע את הפניה שלו אבל הפעם היא לא ממש נעלמה מעיניו של בני, המראה שלה עוד נותר חקוק בזיכרונו. הוא זכר כל פרט ופרט כולל הקונספט של כיסוי הסמארטפון שלה, צבע קרם חום כזה עם איור של סוס דוהר, איזה כיסוי יפה היא בחרה לעצמה, איזה טעם טוב יש לה, אההה?