אדרנלין-חלק ב'

להתקיים בסביבתה, היה כמעט משכר.
אני לא ממש בטוח איך להסביר את זה, אבל זה כאילו שבאוויר סביבה היה מחסור בחמצן וכל רגע שביליתי איתה היה מספיק בשביל להכניס אותי לאופוריה.
גם שאר התסמינים שלי מתאימים למחסור בחמצן, זאת אומרת, אני בהחלט לא מצליח לחשוב כמו שצריך כשאני רואה אותה, שיווי המשקל שלי כבר ממש לא אותו הדבר ואני בהחלט יכול להרגיש עיקצוצים כאשר היא נוגעת בי. זה מוזר, אך נראה שהיא תמיד מתרחקת ממני בדיוק ברגע הנכון, רגע לפני שאני מתעלף ממחסור בחמצן, שנייה לפני שאני מת.
"למה יש לי הרגשה שאת מכורה לאדרנלין?" אני שואל בזמן שהיא עומדת קצת קרוב מידי לקצה הצוק, אני כבר אפילו לא בטוח אם כדי לי לנסות להציל אותה או שעליי פשוט לקפוץ איתה. בסופו של דבר אני מחליט לא לעשות אף אחד מהשניים, אני פשוט נעמד על ידה.
"בגלל שבסופו של היום, כולם מכורים לאדרנלין," היא אומרת ועיניה ננעצות בי בצורה כזו שגורמת לי לשים לב שעיניה נראות חיוורות פתאום, אולי באמת יש מחסור בחמצון סביבה. "אם כי, אנשים שונים מכורים מסיבות שונות." היא מוסיפה ותופסת אותי לא מוכן. אני מביט בה במשך מספר שניות, מחכה לרגע בו היא תמשיך לדבר, אך לרוע המזל, נראה שהיא לא תדבר בלי עידוד מצידי.היא נראית כל-כך שקועה במחשבות לפתע שאני תוהה אם היא תשים לב שדיברתי בכלל.
"מה זאת אומרת?" אני שואל ומושך אותה לשבת לצידי, אני חושב שלשבת על קצה הצוק מפחיד פחות מלעמוד עליו, אני לא ממש בטוח למה, הרי עדיין אפשר למות באותה הקלות.
"יש אנשים שמתמכרים לזה, בגלל שזה גורם להם להרגיש הכל," היא אומרת ואני נשבע שהפרפר ההוא שנחת על כף ידה פשוט חיכה לרגע בו יגיע תורו לקבל מעט מתשומת ליבה."אני אוהבת את זה בגלל שזה גורם לי לא להרגיש דבר." החיוך הקטן ההוא על שפתיה כמעט שובר את ליבי, אילו הדבר הקטן והמצומק לו אני קורה לב היה יכול להישבר בכלל. אני תוהה איך זה להיות היא, אני בטוח שזה יכול להיות מרהיב לפעמים, גם אם נראה שהחיים שלה לא תמיד נפלאים, אני מקווה שזה ישתנה בעתיד.
"אתה יודע עדיין לי סיפרתי לי מי אתה." היא אומרת ועיניה הכחולות ומלאות הסקרנות ננעצות בי פעם נוספת, אלוהים, יום אחד העיניים האלו יחליפו את השמיים בשבילי. אני מניח את ידי סביה מותניה ומקווה שהיא לא תעיף אותה.
"זה בגלל שאני עדיין לא יודע מי אני." אני ממלמל ומביט בה בזמן שהיא נשכבת על האדמה, אלוהים היא כל-כך יפה, אני לא יודע איך יכולתי לחיות לפני שידעתי שמישהי נפלאה כמוה קיימת. העולם הישן שלי נראה כל-כך אפור ליד מה שיש לי כשנאי לידה שאני מעדיף למות מאשר לחזור לזה.
"תגיד אתה יכול לדמיין את זה?" היא חוזרת לפתע אל הנושא הקודם והיא תופסת אותי בהפתעה, לא ממש בטוח מה לענות לה. אני מניח שאני לא יודע מה לומר בגלל שאני לא בטוח איזו תשובה היא מחפשת ממני, או אם היא מחפשת תגובה בכלל. אזד אני מחליט להישכב על האדמה לצידה במקום לומר משהו מטומטם. אני מוצא את עצמי בוהה בשמיים אשר, צבעם מחוויר ליד הצבע של עיניה.
"להיות מכור למשהו שגורם לך להרגיש הכל?" המשפט הזה גורם לליבי לחמיץ פעימה, בגלל שאני מכיר את התחושה הזו, משום שאני כבר מכור למשהו בצורה מסוכנת למשהו בעל זוג עיניים כחולות עוצרות נשימה וחוש הומור מסוכן יותר מקצה צוק תלול.