קאנו

לפני כמה שנים סבתא עשתה סדר במחסן. היא מצאה שם כל מיני בגדים ישנים, כיסאות חצי הרוסים והמון ספרי לימוד של אמא שלי כשהייתה סטודנטית. היא הביאה לנו הכל בשקית ענקית הביתה, ואני זוכרת איך שאמא פתחה את השקית והוציאה את הספרים, ולאט לאט נזכרה בתקופה ההיא. בלימודים המאתגרים, בכיף שבלגור בדירה שכורה עם החבר, בלי החמישה ילדים שיש לה עכשיו ועושים לה מיגרנות כל הזמן עם הצרחות שלהם. היא שקעה בנוסטלגיה, ואני הוצאתי את השאריות מהשקית. מלבד קלמר מלא אבק ועט שמונה צבעים, לא היה משהו מסויים שמשך את עיניי.
עד המחברת.
היא הייתה ממש בתחתית השקית, והופתעתי שלא הבחנתי בה קודם. מחברת ענקית בגודלה, בערך A3, עם צד אחד שחור מפלסטיק וצד אחר אפור מקרטון. פתחתי אותה. כל הדפים היו במרקם של בריסטול, לבנים וחלקים לגמרי. בסוף המחברת היה נרתיק קטן שבתוכו היה עיפרון פשוט.
הוצאתי אותו. בשביל מה את צריכה מחברת כזאת ענקית? חשבתי לעצמי. הרי את לא יודעת לצייר. אין לך מושג באופנה או בשרטוטים או בכל דבר אחר שאפשר לעשות עם המחברת הזאת. אבל את יודעת לכתוב, שמעתי בתוך מוחי.
אילו מין שטויות אלו. אני אביא אותה בחזרה לסבתא וזהו. לאף אחד פה אין שימוש בה.
על אף שסבתא גרה ממש קרוב אלינו, לא מצאתי בי את הכוח ללכת להביא לה אותה. כך היה במשך שבוע שלם.
והחיים המשיכו. בית ספר בבוקר, שיעורי בית, מבחנים וחיי חברה שאין לי. כל הילדים מסביבי דיברו על החופש הגדול המעולה שהולך להיות להם, על כל הבריכות והלונה פארקים והקניונים והטיסות, הו, הטיסות- אף פעם לא טסתי לחו"ל. הדבר היחיד שהייתי קרובה לעשות בחופש הזה הוא ללכת למופע של ג'ייסון דרולו. קניתי שני כרטיסים במחיר של אחד כי היה מבצע. אני כל כך אוהבת אותו ופשוט לא מצאתי עם מי ללכת, כי אמא עובדת והאחים שלי עסוקים. בינתיים הם נחים במגירה לצד עוד כל מיני דברים שאני לא אשתמש בהם בחיים. ובימים אלו אני תוהה איפה לעזאזל אני מוצאת את הפרק הבא של "בית הקלפים" כי האתר שאני רואה ממנו תמיד, נסגר.
כיפיים למדי, החיים שלי.
יש פעמים שיוצא לי ללכת ברחוב והדבר היחיד שאני מבחינה בו בנוף זה קבוצות של חברים. זוגות. אפילו איש שהולך עם הכלב או שתי יונים מסתודדות ליד מזרקה. ואני פשוט מרגישה לבד. זה כמו המשחק הזה שעשו לנו פעם בצופים, "קאנו". כל פעם המדריך היה צועק מספר, והיינו צריכים להתחלק לקבוצות לפי המספר הזה.
הייתי נפסלת ראשונה. אפילו במשחקים אני לא מסוגלת למצוא לעצמי קבוצת חברים.
אחרי שלושה שבועות, חזרתי הביתה מיום רע במיוחד. אחיי הגדולים היו בצבא, ואחי הקטן היה אצל חברים או משהו. אמא בעבודה ואבא כרגיל שתוי בסלון, צופה באיזה ריאליטי אמריקאי. לא אמרתי לו אפילו שלום ועליתי לחדר. נעלתי את הדלת מאחוריי מתוך הרגל, נפלתי על המיטה והתחלתי לבכות.
אפילו עוד לפני שהספקתי לעבור במוחי על כל אירועי היום, נשמעה דפיקה חזקה בדלת.
"דריה!" צעק אבא שלי מבחוץ. לפי העמימות המוגברת היה ניתן לשמוע את השכרות בקולו. "צאי החוצה מיד! אני לא מוצא את המפתחות של האוטו. הם אצלך?"
הוא בקושי סיים את המשפט לפני ששמעתי רעש של משהו מתמוטט. כל כך רציתי לצעוק עליו שאיך בדיוק המפתחות של האוטו יהיו אצלי אם אני לא יודעת לנהוג, אבל סתמתי את הפה.
"צאי… כבר… החוצה!!" הוא שרט את הדלת בציפורניו.
אבא, אני יודעת לאן אתה רוצה לנסוע. אל תנסה בכלל.
"בת זונה!!" הוא צרח. "תני לי את המפתחות!"
הוא בעט בדלת. אם לא היה שיכור כנראה שהיה מכניע אותה, אך הוא היה מטושטש וחלש מדי.
בשלב הזה אני בדרך כלל צורחת עליו בחזרה, או בוכה ואז הוא היה מצטרף אליי, או שאמא באה הביתה ומתעלמת משנינו, שקועה בחיים הוורודים והמזויפים שיצרה לעצמה. אבל איכשהו, כל המחשבות והתחושות הרעות הסתלקו. התיישבתי על המיטה, רואה את המדף שצמוד לקיר של הדלת רועד עם כל בעיטה.
הלכתי לארון שלי, ושלפתי ממתחת לערימת החולצות את המחברת של סבתא. שלפתי את העיפרון ממקומו, התיישבתי אל השולחן והתחלתי לכתוב.
מבחוץ שמעתי את אבא מתחיל לבכות. "איך הגעתי… למצב… שהבת שלי לא…" עוד התמוטטות.
כמעט הופתעתי מעצמי שבכלל לא אכפת לי.
ואז דממה.
יופי. כך אוכל לכתוב יותר בריכוז.
הנחתי את העט על הדף, ממש בפינה כדי שלא יבזבז מקום, וכתבתי. פרקתי את הכל על הדף, את כמה שרע לי. שאין לי חברים, שהמשפחה שלי בקושי רואה אותי. על אבא השיכור. על הכסף שנעלם לי לפעמים מקופת החיסכון, ובמקומו מופיע על שולחן המטבח שלנו בערב עוד בקבוק של ג'ק דניאלס. על כמה שאני שונאת להיות לבד.
מבחוץ שמעתי את אבא מתנשף בכבדות.
תוך כדי כתיבה אני קולטת שנגמר לי המקום. הרגשתי שאם אהפוך את הדף הכל ייעצר ואני שוב אשקע בדיכאון. הורדתי את העט המדף וכתבתי על השולחן. מהשולחן זה הגיע לקיר, ומשם לחלון. תוך כדי "פריקה" פתחתי אותו ויצאתי אל הגג. ירדת בזהירות למטה, עדיין כותבת, נותנת למילותיי למלא את קיר הבית, את שביל הגישה, את הגדר ואת המדרכה שאנחנו קוראים לה "מדרכת העשבים", כי היא לא באמת מדרכה. קולות הרקע שאני רגילה אליהם התחלפו בצלילי ציפורים ומכוניות חולפות. והיה גם משהו אחר. משהו שרק הגובה של הגג, שאליו מעולם לא עליתי, הוסיף לאווירה הכללית.
אפילו לא הסתכלתי על הנוף המרהיב שבטח היה משם.
המשכתי באותו קו לאורכה של המדרכה. קלטתי אנשים נועצים בי מבט בהליכתם, ילדים מפסיקים לשחק כדי לראות את הנערה המוזרה עם הלורד השחור שעושה ונדליזם בשכונה הקטנה והבודדה הזאת, שגם היא לבד. ואני בטוחה שהיא שונאת את זה באותה מידה כמוני ואולי אפילו יותר.
הגעתי להתפצלות, הלורד עדיין ממשיך להכתים את המדרכה ובאותו זמן להוריד עול מנשמתי. ולפתע הרגשתי בעצם מתנגש בי. נפלתי אחורה וקלטתי נער, המום בדיוק כמוני, עם- כמה מפתיע- לורד. אדום. מאחוריו משתרך שביל של מילים, מילים אחרות.
הוא נעץ בי מבט, ובקושי שמתי לב לכל האנשים שהסתכלו עלינו שוב. שילוב של מי שראה אותי ומי שראה אותו.
"למה אתה מסתכל עליי ככה?" לחשתי. "אתה עושה את זה מאותן סיבות כמוני, לא?"
"האמת שיכול להיות," הוא ענה לי וחייך חיוך קטן. "אבל זו דרך די מוזרה להיפגש, אם תשאלי אותי."
הסכמתי איתו. קמנו והתרחקנו מקבוצת האנשים, זוכים לנעיצת מבטים חדה בדרכנו. סיכמתי איתו על ההופעה של ג'ייסון דרולו בעוד שבוע, כי גם ככה קניתי שני כרטיסים במחיר אחד.
לא היה הרבה חוץ מזה. אבל זה היה הכל.