האיש הלחוץ והאישה הרגועה

הוא תמיד היה לחוץ. מיהר להגיע לאנשהו, לא היה אצלו רגע שקט. הוא תמיד חיפש מה הוא יכול לעשות עם הזמן שלו, תמיד היה עסוק.

יום אחד הוא מיהר לעבודה שלו, שהייתה עם לוח זמנים צפוף כרגיל. הוא סיים בלחץ את כל מה שהוא נדרש לעשות ואז התחיל לחזור הביתה, ממהר לדבר הבא.

כשהלך במהירות הביתה, הוא ראה בחורה הולכת לאיטה, במן רוגע כזה, שהיה זר לו. הבחורה אחזה בידיה מספר ספרים.
מבלי לשים לב, הוא נתקל בה והספרים שאחזה בידיה נפלו על הרצפה.

כנראה שבדרך כלל הוא היה פשוט ממשיך ללכת במהירות לביתו, אבל משהו בבחורה הזאת משך אותו.

"אני מצטער". הוא אמר, בעודו חושב לעצמו שהפעמים היחידות שהוא זוכר שבהן הוא הצטער על משהו זה כאשר התבזבז לו זמן.
"זה בסדר", ענתה, עם מן חיוך משונה על שפתיה. החיוך היה לו משונה, מכיוון שהיה רגוע.
הוא אפילו מצא את עצמו, משומה, עוזר לה לאסוף את הספרים.
"תודה לך", אמרה עם אותו החיוך.
"תודה? אבל…" הוא אפילו לא סיים את המשפט.
"אתה נראה לי אדם נחמד", היא אמרה, שוב עם החיוך המפורסם. "היית רוצה להסתובב איתי קצת?"

הוא חשב לעצמו שמעולם לא בזבז את הזמן שלו על משהו טיפשי כמו… להסתובב עם מישהי. אבל משהו בבחורה הזאת ובחיוך הרגוע שלה משך אותו, והוא מצא את עצמו עונה "כן, בטח!" הוא ניסה לחייך גם אבל זה יצא קצת מאולץ.
"מצוין" היא אמרה, עם אותו חיוך אבל אפילו רחב יותר.

וכך הם הסתובבו להם, האיש הלחוץ שאתם כבר מכירים, והאישה הרגועה. הם איזנו זה את זה, הייתה ביניהם התאמה מושלמת. הם הסתובבו ברחבי העיר, והתאהבו. האיש הלחוץ למד לשחרר קצת, שלא כל הזמן צריך לרדוף אחרי דברים בחיים. והאישה הרגועה למדה שלפעמים בחיים צריך להתאמץ, ולעבוד קשה כדי להשיג את המטרות שלך.

הם התחתנו, והולידו שלושה ילדים. הם היו די מאושרים, בסך הכל, האיש הלחוץ והאישה הרגועה. הם גם כבר לא היו לגמרי האיש הלחוץ והאישה הרגועה, שכן הם למדו אחד מהשני דרך חיים אחרת ממה שהכירו.

יום אחד, האיש הלחוץ, או, האיש הלחוץ שלמד דרך חיים של רוגע, החליט לאחר העבודה, ללכת לאיטו, ברוגע, לביתו. הוא אחז במספר ספרים שרצה לקרוא ברוגע כשיגיע לביתו.
לפתע, הוא ראה את האישה הרגועה, או, האישה הרגועה שלמדה דרך חיים של לחץ, הולכת במהירות למקום כלשהו.
מבלי לשים לב, היא נתקלה בו והספרים שאחז נפלו על הרצפה.

"אני מצטערת" אמרה.
"זה בס… רגע, זה לא מזכיר לך משהו?" שאל אותה.
היה נראה שהיא נדהמת. "כן!" היא אמרה.
ואז חייכה את החיוך המפורסם שלה, יותר רחב מאי פעם.

האיש חשב לעצמו, כמה מזל יש לו.
הוא חייך גם הוא חיוך, הפעם לא מאולץ.
האישה המשיכה ללכת במהירות למקום כלשהו.

ואילו האיש המשיך ללכת לאיטו, ברוגע, עדיין עם חיוך, אל עבר ביתו, לא מאמין כמה מזל יש לו.