הטבע כמראה לאדם (או האדם כמראה לטבע)

השמש זורחת, מאירה הכל, מחממת שוב אחרי חודשי החורף הארוכים. היא יצאה החוצה והתיישבה תחת העץ הזקן החשוף, שחודשי החורף הותירו את חותמם עליו. הפריחה מתחילה, ניצני דשא ירוק מבצבצים מהאדמה הקפואה, נאבקים בקרח שכיסה הכל. העץ מוריד את ענפיו. גזעו אפור משנים של חרטה על משהו שקרה ולא קרה, משנים של תסכול על מה שיהיה והיה, שנים שלמות של ריקנות, כשהחרטה והתסכול מאכלות את תוכנו ,מרוקנות אותו וממלאות אותו בו זמנית. שנים הוא עומד נאבק ונכשל, הוא קרוב לסוף. הוא יודע את זה. הוא השלים עם זה. הוא מצפה לזה. היא יושבת תחתיו וקורעת בשקט את הנייר שבידה, כמעט ברוגע, נזהרת שלא להעיר את הפרחים, לתת להם לקום בזמנם. עלה יחיד שנותר מהעץ מתנתק בשקט ונוחת על ידיה, הן מתכווצות והיא חותכת את חתיכת הדף הנותרת ברעש ומעיפה אותה עם הרוח העדינה המנשבת. היא הלכה והעץ נותר לבדו, בבדידותו הגמורה ובשלוותו הרגעית, כי הוא החליט, הוא יודע והוא משלים. ריקבון כבר החל להתפשט בגזעו, הוא נותן לו לעלות לזרועותיו ולענפיו למלא את הריקנות שבתוכו, כי הוא השלים.