בלתי צפוי (פרק 5)

"מה לעזאזל חשבת לעצמך?" אימא שלי היתה זועמת. ישבתי בסלון של הבית שלנו לאחר הערב עם ג'ק במסלול ובפעם הראשונה בחיי ספגתי צעקות מהוריי.
"זה לא מתאים לך בכלל, הייזל," אבא שלי אמר בקול חמור.
"וידעת שאנחנו לא נרשה לך ובכול זאת רכבת איתו על- הדבר הזה," אימא שלי המשיכה. "ומי זה הבחור הזה? תגידי לי את שמו עכשיו!"
"של הבחור?"
"כן,"
"של הבחור שאסף אותי מהבית היום?"
"אל תשחקי אותה טיפשה, הייזל," אימא שלי התעצבנה.
חשקתי שיניים. ידעתי שאם אגיד את שמו זה יכעיס עוד יותר את אימא שלי. משפחתו של ג'ק היתה מוכרת בעיירה כבעייתית.
"נו?" אימא שלי דחקה בי ברוגז.
"זה ג'ק…"
"ג'ק מה?"
"גריימס," מלמלתי בשקט.
"גריימס?" אבא שלי הביט בי. "בנו של לואל גריימס?"
"השתיין?" אימא שלי נראתה המומה.
"ג'ק בכלל לא דומה לאבא שלו!"
"ממתי את מסתובבת עם הבן של לואל גריימס?" אימא שלי ירתה לעברי.
"אני מכירה אותו מבית הספר."
"זה לא הוא שנעצר פעם בפארק אושן לאחר שעשה מהומה בלילה יחד עם חבריו?"
שתקתי.
"ומסתבך בצרות כול פעם בבית הספר?"
לא עניתי.
"הייזל סמית'," אימא שלי אמרה באזהרה. "אני אוסרת עלייך להסתובב עם הבחור הזה!"
"את אפילו לא מכירה אותו!"
"אני מכירה אותו מספיק."
"את מכירה רק את הסיפורים שמספרים עליו!" הטחתי בה.
"והם לא נכונים?"
"הייזל," אבא שלי התערב. "את עומדת להפסיק להסתובב עם הבחור הזה, הבנת אותי?"
הבטתי בהם המומה. "אתם צוחקים עליי? אנחנו פה ב'סיפור פרברים*'?"
"הייזל, אל תעשי צחוק מהעניין," אימא שלי אמרה לי. "הבחור הזה לא טוב בשבילך, הוא עומד לסבך אותך בצרות…אני לא רוצה שתסתובבי איתו."
לא עניתי. כעסתי מדי. הרגשתי את עצמי מאדימה מרוב כעס, הרגשתי את הלב שלי פועם בקצב מהיר בחזה שלי.
"הייזל, הבנת?" אימא שלי התרגזה.
"בסדר, בסדר!" עניתי לה בכעס. "אני יכולה לעלות לחדרי? יש לי לימודים מחר!"
"תורידי את הטונים שלך כשאת מדברת איתנו!" היא הזהירה אותי.
שתקתי.
"לכי לישון…" היא אמרה לאחר כמה רגעים של דממה.

זה לא היה רגיל בשבילי לריב עם הוריי; יצאתי בבוקר לבית הספר ברגל לאחר שהפטרתי "בוקר טוב" הכרחי לעבר אימי והוספתי שאני מעוניינת ללכת ברגל לבית הספר ולא בטרמפ שהיא נותנת לי כול בוקר מאז שהתחלתי ללמוד. כעסתי על אימי במיוחד, והיא כעסה עליי.
"את בסדר?" מישל שאלה אותי לאחר השיעור הראשון. "את שקטה היום…"
הסתכלתי עליה, תוהה אם לספר לה על מה שקרה.
"מה?"
"אני צריכה לספר לך משהו," אמרתי לה.
"אוו רכילות?" היא התלהבה.
"בואי," תפסתי בידה וגררתי אותה לפינה שקטה במסדרון. השיעור השני עמד להתחיל עוד עשר דקות.
"מה קרה? קדימה, דברי!" מישל דחקה בי.
סיפרתי לה על הערב לפני; איך ג'ק הזמין אותי לצאת איתו, איך הוא בא באופנוע ויצאתי איתו למרות שידעתי שהוריי יכעסו, איך הוא לקח אותי למסלול והכיר לי את חבריו ואז את הפיצוץ עם ההורים.
"יצאת עם ג'ק גריימס?" מישל התעלמה מכול הסיפור עם הוריי. זה היה הדבר שעניין אותה.
"זה לא בדיוק היה דייט," מיהרתי להבהיר. "זה סתם היה בילוי, כמו ידידים. לא מעבר-"
"ואתם כאילו מתחילים משהו ביניכם עכשיו?" היא שאלה. הבחנתי בקולה את העובדה שזה לא מוצא חן בעיניה.
"לא בדיוק-"
"כי ג'ק- את יודעת-"
"מה?"
"אני לא יודעת…הוא והמשפחה שלו- וכול השמועות האלה-"
"הוא לא כזה-"
"איך את יודעת?" היא שאלה. "דיברת איתו, מה? פעמיים?"
"תפסיקי, מישל-"
"אני רק מודאגת," היא אמרה. "הוא לא בחור טוב-"
"את אפילו לא מכירה אותו!"
"גם את לא!"
"את נשמעת בדיוק כמו ההורים שלי!" התרגזתי עליה. סיפרתי לה כי רציתי שהיא תנחם אותי ותעודד אותי, ובמקום זה היא לקחה את הצד של הוריי. הרגשתי כאילו בגדה בי.
"אולי הם צודקים." היא אמרה.
נשמע הצלצול להתחלת השיעור השני. לא עניתי לה והפניתי לה את גבי והתחלתי להתרחק ממנה בהפגנתיות. למה כולם מתנהגים כאילו ג'ק מפלצת? ההורים שלי, המורים, החברה שלי…
"הייזל, אני רק דואגת לך!" שמעתי את מישל קוראת אחריי אך לא עניתי לה ומיהרתי להסתלק.

במהלך היום לא התקרבתי למישל והיא גם לא חזרה לנסות ולבוא לדבר איתי. ישבתי לבד בהפסקות ובשיעורים והמחשבות שלי התרוצצו הלוך ושוב. לא הצלחתי להתרכז בשיעורים.
האם הם צודקים? האם אני צריכה להתרחק מג'ק? אולי הוא באמת לא בחור טוב שעומד לסבך אותי בצרות. הוא בא ממשפחה בעייתית שבו אביו אלכוהוליסט, ואימו נטשה אותו. עובדת סוציאלית ביקרה בביתם באופן שבועי והיו אף שמועות שאביו מכה אותו. ראיתי את ג'ק מתבגר וראיתי את ההתמרדות שלו נגד המורים ונגד כול התלמידים, הרי גדלתי בעצמי כשאני פוחדת ממנו ושומרת ממנו מרחק כמו כול שאר התלמידים בשכבה שלי. הכרתי את העובדה שהוא מעורר צרות תמידי ושכול המורים שונאים אותו גם אם מרחמים עליו.
ידעתי למה דורשים ממני להתרחק ממנו, אבל לפתע לאחר קמצוץ ההיכרות שלי איתו, הרגשתי כאילו יש בו יותר מה להכיר, יותר ממה שמספרים, יותר ממה שהוא מראה לכולם…
אבל האם צדקתי?
"את נראית מאוד שקועה במחשבות…" לפתע שמעתי קול.
ישבתי בקפיטריה ואכלתי ארוחת צהריים לבדי כשג'ק התיישב לידי.
"אה היי," אמרתי. "כן קצת…" הוספתי.
הוא בחן אותי לרגע, כנראה בגלל שבקושי הבטתי בו ואז אמר, "ההורים שלך כעסו עלייך…"
פוררתי את האורז שהיה בצלחת שלי. "קצת…" אמרתי.
"אמרו לך לא להתקרב אליי?" שאל.
הרמתי אליו את עיניי. "משהו כזה…"
"זה בגלל האופנוע?" הוא הבזיק חיוך עקום, ציני.
"חלק מהעניין…"
"והמשפחה שלי?" הוא נעץ בי את עיניו הכהות.
החזרתי לו מבט ולא עניתי.
"הבנתי…" הוא אמר.
"זה בגלל הדברים שהם שמעו מהעיירה," אמרתי לו מיד, מנסה להצדיק אותם. ראיתי שג'ק נשען לאחור ומתרחק מעט, עיניו בחנו את שאר האנשים בקפיטריה. "הם לא מכירים אותך…"
"את גם לא מכירה אותי," הוא אמר לי והביט בי. זה היה כמעט בוטה מדי.
השתתקתי.
"הם חושבים שאני אקלקל את הילדה הטובה שלהם," הוא המשיך. הוא לא נשמע כועס, אך היה בו מרירות.
"אני לא חושבת כמוהם," אמרתי לו. "אני לא חושבת שאתה כמו שמספרים-"
"כן?" הוא בחן אותי. "אז מה את חושבת שאני?"
שתקתי.
"תגידי לי, הייזל," הוא אמר שוב. "אני רוצה לשמוע. מה את חושבת שאני?"
הסתכלתי עליו, בעיניו הכהות והפראיות, שיערו הפרוע, העובדה שחפיסת סיגריות בצבצה מכיס הג'ינס המיושן שלו, בנעלי הסניקרס המיושנים שלבש. "שאתה- משהו אחר…"
"משהו אחר?"
"אתה מראה לכולם גרסה מסוימת של עצמך," אמרתי לו באומץ מסוים. "אני חושבת שיש גרסה אחרת…"
הוא הביט בי בעניין גובר, "ואם אין גרסה אחרת? ואם זה מי שאני?" הוא רכן לעברי בסקרנות מסוימת.
עיניו היו נעוצות בשלי, רציניות ותמוהות. הוא רצה לדעת באמת מה אני חושבת.
"תעני לי, הייזל-" הוא דחק בי.
"זה לא מי שאתה…" אמרתי לו כמעט בנחישות, כאילו אני מנסה לשכנע אותו. או אולי את עצמי.
הוא המשיך להסתכל עליי כאילו הוא מנסה להעריך אותי, כאילו הוא מנסה להבין אותי.
ואז פיו התעקל לחיוך מעוקם שוב. "אז מה את עומדת לעשות, הייזל סמית'?" שאל וראיתי את עיניו מנצנצות בעונג מסוים. "את עומדת להתרחק ממני?".