אהבה לא צפויה-פרק 5 (16+) מרתון!!-אני הייתי כאן-

אחרי שהתחננתי למשפחת כהן,שעשיתי להם פעם בייביסיטר שגרים ליד הנחל,שיקחו את הכלב ללילה אחד הם הסכימו. נכנסתי לתוך המכונית שלי והמחשבות צפו.
אבל לא הצלחתי להפסיק לחשוב על אביה רחבי,לא משנה כמה שלא רציתי לא לחשוב עליו.
הסיבות למחוק את אביה משכלי עלו על הר שלא הייתי מסוגלת לעלות על.
אני ידעתי למה לא הייתי צריכה להיות קשורה אליו אבל ללב המחורבן שלי לא היה אכפת.
משהו נלחם בותכי,משהו רצה את אביה רחבי בחיים שלי,לא משנה מה שיקרה אם הוא יהיה.
והדבר הזה שנלחם בתוכי,אהבתי אותו.
עצרתי את המכונית שלי לפני המוסך,ראיתי את כל הקופסאות שמלאות עם דברים מן הילדות שלי.
פעם בחיים,אף פעם לא דאגנו על כסף,אבל אחרי שהעסקים של אבי קרסו והכסף ששמנו בצד נגמר,חופשות באירופה נהיו פינוקים של העבר.
העבודה של אמא כאדריכלית שילמה רק מספיק בישביל שמשפחה של שלושה תשרוד,אבל לא תחיה.
אפילו אם היה לנו את כל הכסף שפעם היה לנו,לשרוד ולא לחיות עדיין היה המוטו שלנו.
לא "חיינו" כבר חמישה שנים.
החלקתי את השמלה מעלי,בכדי לא לשמוע את ההרצאה הרגילה של אמי על לתת את החלב לפני שקנו את הפרה.
אני דלגתי במדרגות למרפסת בכניסת ביתי.
"הי אבא" אמרתי בזמן שפתחתי את הדלת.
אחרי חמש שנים,הפסקתי להציץ על הכיסא המנדנד הכחול המיושן בכדי להיות בטוחה שהוא שם,
בוהה בטלויזיה או בונה פזל.
הוא תמיד היה שם אם זה היה כל זמן לפני שבע בערב.
אחרי שבע,הוא נהפך למאסטר שף, מכין אוכל צרפתי כמו במסעדות.
"שלום,שחפולי שלי" היה התוגבה המשוארת שלו.
"איך היה היום שלך?" שאלתי,רק ממנהג מיושן. הימים של אבי כולם היו אותו דבר עכשיו.
השינוי היחיד בהם היה הצבע של חולצתו או איזה רוטב הוא הכין עם ארוחת הערב.
הוא רק בא לפתוח את הפה שנשמעו קולות של הלהקה הכי אהובה עליו "החיפושיות",זה היה צלצול,שמסמן שזמן להכין ארוחת ערב.
הוא יצא מכיסאו וצעד למטבח.
"ארוחת הערב תהיה מכונה עוד חצי שעה" הוא הכריז,בזמן שהוא שם את הסינר שלו,מוכן לעבודה.
"אוקי" אמרתי,חושבת למה אחרי כל הזמן הזה,עדיין הייתי עצובה ממה שאני ואבי היינו.
"אני הולכת להתקלח,אני עוד מעט ארד ואסדר את השולחן."
אני מיד רצתי למדרגות ששמעתי קולות של עקבים מתקרבים,אבל הייתי מאוחרת מדי.
"שחף נור" הקול הצורב של הדלת הנפתחת נשמע,נותן לקור חזק להיכנס שיותר ידוע כמו אמי.
"לאן את בורחת?"
"הקרקס" הייתה התגובה שלי.
מלכת הקרח התעצבנה.
"אני שופטת באיך שאת התלבשת-או יותר נכון לא התלשבת,הציונים היורדים שלך,כמה השנים הקודמות שאת לא מספיק טובה לעבוד כעוזרת בקרקס."
המילים האילה אפילו לא כאבו יותר,לא יותר מצלקת קטנה בליבי.
"טוב לדעת שאני חיה לציפיות שלך." נזפתי בחזרה.
"אני מפתיחה שאשלח ברכה שאני יהיה מרכז העניינים בקרקס." כמו תמיד,אני יוצאת עם המילה האחרונה,אני מסתובבת ורצה למעלה במדרגות לפני שתהיה מלחמת עולם שלישית.
אנחנו בטח נמשיך את המלחמה הזאת בעוד חצי שעה שנוכל ארוחת ערב.
הארוחת ערב הולכת להיות מעניינת.
טרקתי את דלתי ונשענתי על הדלת,מחייבת את עצמי לקחת נשימות גדולות. זה אף פעם לא באמת עזר לי,איך שזה היה צריך לעזור,אבל זה לפחות עזר לי מלעצור את עצמי מלהשתגע.
אני יודעת שרוב הבנות בגילי בטוחות שהאמהות שלהם שונאות אותם ורוצות רק להרוס להם את החיים. הקטע עם אמא שלי,שזה באמת נכון. היא שונאת אותי ורוצה שהחיים שלי יהרסו איך שאני הרסתי את החיים שלה.
היא לא תמיד הייתה ככה,התגעגעתי לאמא הזאת שהייתה כותבת לי מכתבים קטנים בתוך השקית של האוכל לבית ספר,אבל ידעתי שהיא בחיים לא תחזור.

היו אנשים שהיו להם תרנגולות,לאחרים היו שעונות מעוררים. לי היה את ה"חופשיות".
אבא שלי לא יכל להפסיק לשמוע את השירים שלהם גם בבוקר.
השיר האהוב שלו "לבוא ביחד" שחק בקול הכי גבוה,שאומר שזה שבע בבוקר.
לילדה בת שבע עשרה בחופש הגדול,"החופשיות" היו נעימים כמו אש על העור.
נאנחתי מחוץ למיטתי ונכנסתי לסנדלים המתאימים הראשונים שראיתי.
שמתי קצת שפתון והעברתי את ידי בתוך שיערי,זה היה מספיק.
ההמצאה של מכנסי שוק וגופייה היה מבין ההמצאות הכי טובות בעולם.
הזוג עבד כפיגמה,בגדי ספורט,לבוש כל יום ובגד מושלם לבוקר בסטודיו ריקוד.
היו המון דברים שהייתי יכולה לחיות בלי-שמפו,סוכריות,לק אדום,שינה אפילו בנים-אבל ריקוד לא היה אחד מן הדברים האילו,יותר נכון בלט. כל גאנס שקיבלתי אני רקדתי,ככה זה היה מגיל שלוש.
כשסוג החיים שלנו השתנו שאלתי רק לדבר אחד מהורי,יותר נכון דרשתי,שהוא היה עדיין ללכת לשיעורים של המורה לנה בלי הפסקות.
לא היה לי אכפת שלא יכולתי יותר ללבוש בגדים מותגים ולקנות דברים שהיו רק בהנחות,או אפילו שהמכונית שלי תוחלף לנסיעה בתחבורה ציבורית,או אפילו שלא אהיה מעלינו גג,הייתי חייבת להמשיך לרקוד. זה היה הדבר היחיד שהשאיר אותי חיה ולא שורדת.
ריקוד זה היה הדבר היחיד שנתנתן לי לעבור ימים שחורים.
הדבר היחיד שעדיין הזמין אותי בידיים פתוחות ואהבה.
הדבר היחיד שלא השתנה בחיי.
זרקתי את נעלי הפוינט שלי מעל כתף אחד והתיק שלי מעל אחרת,פתחתי את דלת החדר שלי קצת,חיכיתי לשמוע את הקולות של הורי חוץ מהשיר המפורסם,אבל הם לא הגיעו.
אמא או הייתה בדרך לעבודה או שכבר נמצאה שם. אחרי ארוחת הערב של אתמול,או יותר נכון אחרי חמש שנות של ארוחות ערב,להימנע מאמא שלי הייתה העדיפות הכי גבוה,רק אחרי ריקוד.
קפצתי למטה במדרגות,בזמן שזכרון של מישהו שלא הייתי צריכה לחשוב על צצה.היא הייתה תמונה של אביה יושב לידי בחול,נשימה רחוקה ממני,מחייך אלי בכאילו שהוא ידע כל סוד עפל אחרון שלי וזה לא הפריע לו בטיפה.
חזרתי למציאות,כשאצבע שלי בכף הרגל נתקלה במדרגה אחת ונפלתי.
קמתי מהר והפתחתי לעצמי,שאני לא מסכימה לי יותר לחלום ביום ובלילה על אביה רחבי.
לא הייתי צריכה רשימה של כל הבנות שהוא הצליח לפטה ועזב אותם מיד אחרי.
"נתראה אבא" צעקתי שלקחתי תפוח מקערת הפירות.
"אני בדרך לאימון ריקוד ואני אהיה בבית איזשהו זמן לפני ארוחת ערב."
לקחתי בקבוק מהמקרר ובשנייה אחרי זה הייתי מחוץ לבית. זה הקטע,שלא משנה כמה ניסיתי ידעתי שלא תהיה תגובה מאבי.אפילו לא הנהון של נוחכות. הוא היה יכול להיות בובה בכיסאו,אם איך שהוא מסתכל מחוץ לחלון.
הייתי יכולה לזיין חצי מאוכלוסיית הגברים על שולחן האוכל ולא היה לו אכפת,הוא אפילו לא היה שם לב. הזכרתי לעצמי,שזאת המשפחה שלי ולהיות עצובה על זה לא יעזור בכלום.
ניסיתי לחשוב על משהו,כל דבר אחר וברור שהשכל שלי הוביל להיחיד אביה רחבי.
הייתי על איזשהו דרך של הריסה עצמית.
בדרך למוכנית משהו תפס את צומת ליבי. משהו שיצא דופן בגלל הדרך שהוא תפס את אור הבוקר. משהו שלא היה שם אתמול. התקדמתי לעבר הדבר.
זה היה גידור ציקלון משולש כזה,בתוכו היה שתי קערות אחת מלאה במים והשנייה באוכל ולידם חבל,שבתוכו היה מלונה של כלב.
פתירת כל הבעיות בחיים שלי.
תשובה לתפילה שקטה.
התקרבתי יותר ושמתי לב שהיה סרט אדום שהיה קשור סביב המנעול,דבוק עליו היה מכתב קטן. הבנתי שלרוב הבנות מתנה כזאת תהיה יותר נוראית ממתנה של כרטיס למקדונלדס,אבל בישבילי,לא הייתה יכולה להיות מתנה יותר טובה מזאת.
אני חייכתי חיוך רחב וקרעתי את המכתב מהסרט. לא היה לי אכפת מי בנא את זה לפחות שהכלב שלי יוכל להישאר איתי. החיוך שלי שלא חשבתי שיוכל לגדול,גדל בזמן שקראתי את המילים:
אז מה עם הדייט?
במכתב לא היה כתוב שום שם חוץ מ-א.
אבל לא הייתי צריכה לחשוב קשה בכדי לדעת מי עשה את זה.