אהבה לא צפויה-פרק 4 (16+)

הגבות שלו עדיין היו מרומות,כאילו שהוא ניסה לפתור חידה.
"למה זה המבט הזה?" שאלתי.
"בגלל שעדיין לא הכרתי ילדה שסירבה לי" הוא אמר מסתכל עלי עם מבט דוקרני.
"כל כך סליחה לשבור את השיא,אבל זה נראה שהעבודה שלי פה גמורה." קמתי ונפנפתי ושמתי את הספר בתוך תיקי.
"איזה סוג כלב זה?" הוא שאל בפתאומיות,לוקח מקום על החול לידי.
הצצתי בו מבט בזמן שהמשכתי לזרוק את הדברים מיום הבריכה שלי לתיק,חיכיתי לראות אם הוא באמת רציני. הוא הפך מאונס לבן אדם שמדבר נורמלי.
"ישלו טונה גזעים בתוכו"
"אז הוא בעצם סתם כלב מחורבן" הוא אמר
"לא." אמרתי מתבוננת בכלב החמוד לצידי.
"הוא..מיוחד." הוספתי.
"טוב,זה היניסיון הכי טוב ששמעתי על לעשות משהו חרא לשהימע פחות חרא" הוא אמר בזמן שהוא סובב את הכדור על אצבעתו.
"לא,זאת הדרך שלי לראות משהו למה שהוא באמת" אמרתי. בטח נשמעתי הרבה יותר מעוצבנת ממה שרציתי.
"אני רוצה שתדע,שהחרא הזה היה מוכה,לא מאוכל ומודלק באש מהבעלים הקודמים שלו,שהשאירו אותו במקלט כלבים שהיו לו בכלל את הנימוס לאכול סנדוויץ טונה.
החרא הזה היה צריך למות היום מטעם הבעלים,כי אף אחד לא חשב שהוא ישרוד."
אביה הסתכל ממני לכלב.
"את רק קיבלת את הגבר הזה היום?" הוא שאל,עושה פרצוף.
"מכל הכלבים שהיית צריכה לבחור בחרת את החתיכת החרא הכי גדולה שראיתי."
"אני לא יכולתי לתת לו למות,בגלל שבני זונות קיימים בעולם הזה לא?" שאלתי שחשבתי על מה ההורים שלי יגידו.
"אני אומרת, סתכל עליו. הוא היה מוכה מאנשים והדבר היחיד שאכפת לו ממנו עכשיו זה להגן עלי. איך אני לא יכולתי להציל אותו?"
"בגלל שהוא הכלב הכי מכוער שאי פעם ראיתי." אביה אמר.
"הוא כולו כמעט בלי פרווה ואני לא רוצה להתקרב אליו בגלל שאני פוחד שהוא אקרע לי את הביצים,אבל אני די בטוח שהריח הדוחה הזה בה ממנו. או ש…"
הוא נשען לתוכי,מזיז את שיערי מאחורי כתפי שהאף שלו נוגע בצווארי. התגובה האינסטניקתית שלי הייתה צמרמורת.
הבן הזה ידע מה הוא עשה ואיך שאפילו מגע קטן מאצבעותיו על חלק קטן מהעור עשה נשימה קצרה.
אבל נלחמתי בצמרמורת. אני לא הייתי הולכת להיות אחת מן הבנות שמקבלות צמרמורת בנוחכתו. הוא לא היה צריך עוד הרמת אגו.
"לא,אני רק מריח מתוקות ותמימות מפה" הוא לחש נגד צווארי לפני שהוא הסתכל בחזרה אל הכלב. הוא חייך אלי,יודע טוב מאוד מה הוא עושה ומה אני מנסה לא לעשות.
"אני הייתי מציע לקחת את השקית החרא הזאת לאמבטיה,כמה פעמים." הוא צחק שהכלב התחיל לנבוח עליו עוד פעם. הוא נשען בחזרה.
"מה ההורים שלך חשבו שהבאת את הפושע הביתה?" הפעם העווטתי את פני.
"אהה, תני לי לנחש בגלל שאני מאוד מוכר למבט הזה. הם לא יודעים שבתם האהובה התגנבה מאחורי גבם והביאה את החיה הזאת עם עבר בעייתי."
הפרצוף שלי הטעוות אפילו יותר שהוא אמר מה שאני לא אוהבת לחשוב על.
"ובגלל שאני ממש מנצח פה, תני לי לנחש מה התגובות שלהם יהיו."
הוא נגע בסנטר שלו והסתכל על השמים.
"הם הולכים להגיד לך להפיל את הדבר הזה כמו מנהג רע ולהחזיר אותו מאיפה שהבאת אותו."
נשפתי החוצה כמות של אוויר.
"בתכלס" אמרתי.
אני כבר ידעתי שאבי היה בסדר עם זה,אבל אמא היא סיפור אחר ואבא שלי למד מלפני כבר המון שנים שהחיים לא נעימים אם הוא לא באותו דף כמו אמי.
"אז למה עשית את זה?" הוא שאל,עדיין בוהה בכלב כאילו שהוא פאזל.
"בגלל שאת לא נראת לי כמו תיפוס הילדה שמורדת במה שההורים שלה אומרים."
"אני לא" אני עונה.
"אבל עשינו קצת שיניוי גדול בחיים בזמן האחרון ואני לא יכולתי להוריד ידיים על זה."
"שינוי חיים? להוריד ידיים על זה?" הוא חזר על מילותי.
"אוקי,ההתעניינות שלי עלתה מתי שסירבת אותי,עכשיו אני כולי הלום,שאת אימצת כלב מאחרוי גבם."
הוא חייך מעלי חיוך צד ונשבעתי שהרגשתי פרפרים בבטן.
"אז מה השינוי חיים הגדול הזה שהעיניים הכחולות היפות שלך רואות?"
אני החזרתי את משקפי השמש בחזרה למקומם.
"אנחנו מכרנו את הבית שגדלתי בו ועברנו לבית נחל שלנו" התחלתי,מנסה להישמע הכי משוחררת שיכולתי על המצב
"אני לא יכולה לשמור אותו בתוך הבית בגלל שלאבא שלי יש אלרגיה ואתה תנסה לשים קולר על הכלב הזה והוא הופך למפלצת." הצצתי בחזרה על הכלב,שעדיין בהה באביה חזק.
"זה כאילו שהרעיון של להיות קשור למשהו הופך אותו למושגע."
"אני יודע את ההרגשה הזאת" הוא אמר,מתבונן בחזרה על הכלב עם משהו חדש בעיניו.
"כן כן" אמרתי, לוקחת את המילקשייק תות שלי.
"כבר הבנתי את הקטע שלך של לא להיות קשור לכלום כמו חברות. לא צריך לחזור על זה עוד פעם." שלקחתי לגימה ארוכה ואחרונה של המילקשייק,אביה הסתכל עלי במבט שהחזיק יותר מדי רגשות.
"יש דרכים אחרים להיות קשור לדברים במקום אישה. עובדה,אני הייתי אומר שאני קשור די להכל חוץ מאישה."
אוקי,אז לא ציפיתי את הרגע הזה של כנות לצאת מפה של בן שבטח חשב שדייט ראשון טוב זה בכיסא האחורי של המכונית שלו.
"אכפת לך לפרט?" שאלתי,שמה את הכוס על החול.
"אפילו לא קצת." הוא הגיב,מתבובן במים. "אבל תודה ששאלת."
"אביה!" מישהו צרח באיזור הבריכה.
התבוננתי לעבר הצועק,שהיה בגיל האמצעי בחיים שלו והיה יותר אפשר להגיד "עם מחלת משקל". איבה נפנף את ידו.
"אני בא דוד אמיר."
"זה דוד שלך?" העיניים שלי נעו בינהם,לא מוצא שום דימוי. אביה הנהן את ראשו.
"דוד אמיר."
"וזה הבני דודים שלך?" חקרתי כמות של כמה בנים שהיו בגילאים שונים אני מאמרת מגן עד סוף תיכון. לא מצאתי שום דימוי בינהם.
אביה הנהן עוד פעם בזמן שהוא קם.
"האם יש לכל אחת אמא שונה?" שאלתי,רק קצת צוחקת עליו.
זה עשה שהוא יצחק,צחוק שהרגשתי עד כפות רגלי.
"אני חושב שאת אולי גילית משהו."
הבנתי שהסוף מתקרב.
"טוב אז היה.." ניסיתי לחפש את המילים הנכונות להגיד,לא מצאתי כלום.
"טוב להכיר אותך אביה" אמרתי בזמן שהחיוך שלו גדל מבחירת מילותי.
"שיהיה לך חיים טובים."
"שגם לך יהיו" הוא אמר,גבות מרומות שהוא חיפש משהו.
"שחף" אני הצעתי,לא בטוחה למה. אמרתי את השם שלי מיליון פעמים ובדרכים שונות,אבל לומר לו את זה הרגיש בקטע מוזר..אינטימי.
"שחף" הוא חזר. הוא חייך אלי עוד פעם והסתובב והלך למשפחה שלו.
"אוי שחף" אמרתי לעצמי,מסתוובת על המגבת שלי.
"מה את חשבת?" אפילו שאמרתי את המילים האילו העיניים שלי לא הצליחו לרדת ממנו שהוא הלך בבריכה,מסובב את הכדור על אצבעתו. הוא עצר פתאום,הסתובב בחזרה,החיוך הזה חוזר על פרצופו שהוא מצא את המבט שלי עליו.
"אז שחף" הוא צרח "כמה תתני לי ללכת לפני שתתני לי את המספר טלפון שלך?"
רצית לצרוח משחמה,אבל ברור שלא יכולתי להראות את זה.
עם זאת,מטעם כל הנשים,לא יכולתי לעשות את זה קל עליו.
"עד מתי שתיפול מקצה העולם?" צרחתי בחזרה
הוא הנהן את ראשו,מצחקק בשקט.
"משחקת אותה קשה להשגה שחף?"
"לא,אביה" עניתי, מרימה גבה.
"אני בכלל לא מותרת להשגה." שקר גדול,אבל הוא לא היה צריך לדעת את זה.
"אביה!" דוד אמיר צעק עוד פעם,הפעם הוא נשמע כועס.
"עכשיו!" אביה,התקווץ,החיוך הזה יורד.
"אני בא!" הוא צרח מעל כתפו לפני שהוא רץ בחזרה אלי,נשען לידי,עיניו לקודות על עיני.
"מספר?"
"לא." הייתי כל כך קרובה ללהישבר,אם הוא שאל עוד פעם אני ידעתי שאני אפסיד.
"למה?"
"בגלל שאתה תצטרך לעבוד יותר קשה מרק לשאול אותי ככה בגדי לקבל אותו" עניתי,
שומעת את הנפש שלי שואלת מה אני עושה.
תיפוס בן כזה היה הכל רע מבחוץ אבל היה שם משהו מבפנים,משהו שראיתי בעיניו ששחפו אותי.
הוא נשען כל כך קרוב שהאף שלו כמעט נגע בשלי הוא שאל,
"כמה קשה?"
נשמתי נשימה עמוקה
"תשתמש בשכל שלך,בגלל שאתה הראתי לי שאתה לא משתמש בו ללימודים."
הוא חכה כמה שניות,אולי שיחזיר את מילותי,אני סגרתי את שפתיי.
"אני הולך לבוא עם משהו גדול" הוא אמר סוף סוף מחזיר את משקפי למקומם.
"משהו אדיר."
"אתה תבוא עם משהו גדול ואני אפילו אתן לך לקחת אותי לדייט" אני מחייכת לו.
"מה עושה שתחשבי,שאני רוצה לצאת איתך לדייט?" הפרצוף שלו היה כל כך רציני.
אני קיללתי את עצמי,רציתי לקחת את הדברים שלי ולברוח משם. אבל פתאום הוא מחייך.
"את די מהממת,שאת מתוסבכת,את יודעת את זה?" הוא צחק,נותן לכדור עוד סיבוב.
"ברור שאני רוצה לצאת איתך.אפילו עם זה לא הכי הסטייל שלי,אני חושב שאנ יכול לבוא עם משהו בישביל ילדה שמצילה מפלצות וקוראת ביולוגיה מתקדמת בבריכה. גם בישביל כזאת שעושה שיזוף עצמי בבריכה עם חזה חשוף." החיוך שלו גדל. אני סורקת את גופו,הוא עם חולצה.
מי בא עם חולצה לבריכה?
"מי בא עם חולצה לבריכה בחום הזה?" אני שואלת.
"רק שתדעי,יש עבודות אומנים מתחת לחולצה הזאת." השרירים שלו המתמחו וראו דרך החולצה.
"אני לא יכול לתת לכולם לראות את יצירת האומנות הזאת."
"אז כמה עולה כרטיס לתוך המוזיאון של אביה?" החיוך שלו ירד.
"לבנות כמוך,עם המשכים טובים בחיים,זה עולה יקר,יותר מדי יקר." עוד ראייה של כנות וחולשה.
"האם זה דרך שלך להגיד לי להתרחק ממך?"
"לא" הוא ענה,פוגש את עיני
"זה היה אני אומר לך,להקשיב לנפש שלך שצורחת עלייך עכשיו."
"מה עושה שתחשוב,שאתה יודע מה הנפש שלי חושבת?"
"ניסיון." הוא ענה.
"אז נתראה?" הוא חייך עוד פעם.
"נתראה."