אני כלום

העיניים אדומות. הדמעות זולגות. הגוף זועק לעזרה. אני יושבת אל מולה ונשמתי כואבת ודואבת למראה עיניה, למשמע בכייה, למרגש רעידותיה.

היא מבקשת מפלט, אך אין ביכולתי לעזור לה. את הכאב אין ביכולתי לקחת כשהיא איננה, אני יכולה לנחם אותה לפרקים אך לשווא.

מה עליי לעשות כשאדם אהוב נשען על כתפי. כשאני מנסה לאסוף ולחבר את רסיסיו ואלו דוקרים אותי.

הליטוף, החיבוק והנשיקה מעכים את השברים, אך כשניתק מגעי הכל נופל, היא מתרסקת והפעם הנפילה גדולה אף יותר.

אני רוצה לעטוף אותה בי, אני רוצה להגן עליה, להיות שם בשבילה בכל עת. אבל היא רחוקה ואני המעט שיש לה. אני לא מספיקה והיא ממשיכה להיפגע ונשמתה מצתלקת ואין בידיי להושיעה.

אני כלום.