מתוסבכת – פרק 15 חטופה

התהלכתי יחד איתו, ניסיתי להתאים את צעדי לצעדים שלו כדי שלא יכאב לי יותר מידי בצוואר. נעמדנו מול דלת הכניסה והוא פתח אותה, מכניס אותי לבפנים ואז נכנס גם הוא, סוגר אחריו את הדלת. ״ברוך הבא לסיוט שלך ילדה״ אמר ואז שוב תפס בי וגרר אותי במסדרון עד שנעמד מול חדר. ״אתה הולך לנעול אותי כאן נכון?״ שאלתי מביטה בדלת בפחד. הוא פתח את הדלת והכניס אותי לבפנים. ״אל תדאגי זה רק עד שהחליט מה לעשות בך״ אמר וסגר אחריו את הדלת במהירות ומיד אחרי זה שמעתי קול של מנעול. הבטתי סביב וניסיתי להרגיע את עצמי שוב שלא לבכות. בחדר מונחת מיטה, מולה ארון רעוע ושידה. קצת מאובק פה והדבר היחיד שיכלתי לחשוב זה אם יש פה עוד ילדות או באיזה תדירות הוא עושה את זה. הלחיץ אותי שהוא אמר שהוא מכיר אותי, הוא תכנן את זה מראש?
התהלכתי בזהירות אל עבר המיטה והתיישבתי עליה. מה עכשיו? חשבתי לעצמי ואז הדלת נפתחה, הבטתי בו נכנס ומניח בגדים על השידה. ״איפה אנחנו?״ שאלתי והמשכתי להביט בו, זה מוזר הוא נראה רק נער. ״את רק ילדה״ אמר כשבחן אותי חזרה. ״אתה בעצמך רק נער״ השבתי. ״אנחנו בצפון, רחוק מאוד בצפון״ אמר תוך כדי שהפנה אליי את גבו ויצא מהחדר. ״צ… צפון״ מילמלתי וישר ניסיתי להביט מהחור האיוורור שבקיר, אבל לא ראיתי כלום חוץ משמיים. ״היי תחזור רגע!״ צעקתי מבעד לדלת. אבל הסתובבתי לכיוון המיטה בידיעה שזה לא מזיז לו ולפתע שמעתי את הדלת נפתחת במכה. הסתובבתי לכיוונה במהירות. ״מה אמרתי לך? לא לצעוק נכון?״ אמר. ״רק קראתי לך״ מילמלתי והבטתי בו בפחד, הוא באמת פסיכופט? אבל אז משהו במבט שלו התרכך. ״מה את רוצה״ שאל. ״מה אני באמת רוצה? שתחזיר אותי ואני מבטיחה שאשכח מכל זה. ואם את זה אתה לא מתכוון לעשות, אז לפחות תסביר לי למה אני כאן״ השבתי לשאלה שלו ברוגע, אבל משהו בגוף שלי השתתק, המעמד הזה איתו מפחיד כל כך. הוא סגר את הדלת. ״עין תחת עין״ אמר ״הבנת?״ אמר שוב אבל אני רק נהייתי מבולבלת יותר. ״זאת אומרת, שאתה נוקם במישהו דרכי?״ שאלתי את מה שניסיתי להבין. ״אל תשחקי לי משחקים את יודעת טוב מאוד על מה אני מדבר!״ הרים את קולו שוב. ״היי תירגע״ אמרתי בלחש ״תאמין לי, אני לא יודעת על מה אתה מדבר. אני רק רוצה לחזור הביתה, אמא שלי בטח מתחרפנת עכשיו״ המשכתי את דברי אבל מבלי להביט בו, השפלתי את ראשי הצידה, פחדתי. ״אמא שלך? ומה עם אבא שלך?״ שאל ונשמע כי הוא נהיה עצבני מרגע לרגע אז לקחתי כמה צעדים אחורה והתיישבתי על המיטה, נצמדתי לקיר. ״תירקבי״ אמר וטרק את הדלת. אני רק נשמתי לרווחה כשהוא לא הכה בי שנית.

נקודת מבט של רון –
ישבתי אצל אופק בחדרו. ״וזהו, הודענו למשטרה אבל הם מחשיבים נעדר רק לאחר 24 שעות״ אמרתי לאופק וגם בר הייתה פה והיא לא הפסיקה לבכות, אופק היה המום וניסה לנחם את בר. ״ומה איתך אחי? איך אתה מרגיש?״ שאל אופק אבל אני השפלתי את ראשי, ניסיתי להסתיר את הדמעות שרצו לפרוץ החוצה מרוב כעס ופחד. ״היי רון״ אמר אופק והתקרב אליי, הוא ניסה להביט בי אבל זזתי הצידה ״אני הולך להשתין דקה״ ציינתי לפני שיצאתי מהדלת. נכנסתי לשירותים לנגב את הדמעות אבל במקום זה ישבתי והתפרקתי. למרות שעדיין לא בטוח לגמרי מה קרה, אני יודע מה שמעתי, אני יודע שקרה לה משהו. וזה אוכל אותי מבפנים לא לדעת איפה היא עכשיו בידיים של מי. ואם בכלל, היא עוד בחיים? לא אסור לי לחשוב ככה. קמתי ניגבתי את עצמי ואז המשכתי לשבת בשקט על הריצפה, מחכה שהאדום בפנים שלי יעלם כדי שאוכל לחזור לחדר של אופק ולנסות לא להתפרק שוב ככה.
לבסוף חזרתי חזרה לחדר, ואחרי המון שאלות מצידם, הלכנו לישון,

נקודת מבט של גל –
פתחתי את עיניי והבטתי במקום בו אני נמצאת, נזכרת בכל המאורעים האחרונים. התיישבתי בזהירות ורוקנתי כל דמעה אחרונה שנשארה בי, עד שהחלטתי לקחת את עצמי בידיים, אם הוא מתכוון להשאיר אותי כאן לנצח, אז אין מה להפסיד ממילא. קמתי והבטתי בשידה, שם הונחו בגדים ומברשת שיניים. ניגשתי אל עבר השידה והבטתי, שורט וחולצה. יופי לפחות הוא השתדל שלא אמות מחום. החלפתי בגדים והחזקתי במברשת שיניים, ניסיתי להריח אותם, אבל נראה היה שהיו נקיים. התקדמתי לכיוון הדלת וניסיתי לפתוח אותה אבל כמובן שהיא הייתה נעולה. ״נו באמת, תפתח את הדלת זה מגוחך״ אמרתי וחיכיתי לתשובה ואז הדלת נפתחה במכה ומהר זזתי אחורה כדי לא להיתקע בה. שום פעם התחרטתי על שפתחתי את הפה. הוא הופיע שוב. ״קוראים לי לוק״ אמר פתאום. ״אל תנסי לברוח, הכל נעול עכשיו״ אמר ואז נעלם מהדלת. יצאתי לאט לאט והבטתי בשאר החדרים שהיו, חיפשתי את המקלחת. ונראה שזה בית רגיל ביותר, לא של פסיכופת שמחזיק כאן נערות, מצאתי את המקלחת ונכנסתי פנימה, פתחתי את המברשת מתוך הקרטון וציחצחתי שיניים, שטפתי את הפנים. ואז יצאתי לבדוק את המקום. עברתי את אזור החדרים ולצד השני של הבית, התהלכתי בתוך מסדרון עד שלבסוף הבטתי במטבח ובסלון של הבית, המקום היה אפילו יפה, לא רק לא פסיכופתי. ואז זה הכה בי, עד כמה רחוקה אני מהבית. הבטתי בחלון הגדול של הסלון המוביל למרפסת וראיתי את הנוף, אנחנו נמצאים על צוק באזור מבודד בין גבעות. ״אמרתי לך״ אמר לוק פתאום. הסתובבתי במהירות ״לא התכוונתי לעשות כלום, רק הבטתי״ אמרתי בלחש ויכלתי להרגיש את כאב המכה שהוא נתן לי מאתמול. ״המרפסת על צוק, את ממילא לא היית מצליחה״ אמר והתקדם לכיוון היציאה, פתח את דלת הבית ויצא. ״שלום״ קול נשי ולא מוכר נשמע והבטתי בכניסה למטבח. ״שלום״ השבתי כשראיתי את האישה המבוגרת הזאת שוב, האם גם בה הוא מחזיק פה? ״את וודאי רעבה״ אמרה והגישה לי אוכל מהמטבח, מניחה אותו על שולחן הסלון. ״תאכלי משהו״ אמרה שוב. ״הוא כופה עלייך להיות כאן?״ שאלתי אותה מבלי למצמץ אפילו. אבל היא חייכה ואפילו צחקה עליי קצת. ״ תודה על האוכל״ אמרתי. אבל אף תאבון לא התעורר בי. רק ישבתי והבטתי בטלוויזיה הכבויה. עד שלבסוף לקחתי את האוכל ויצאתי למרפסת, הנחתי אותו על שולחן עץ שהיה מונח שם ואכלתי, סה״כ שני טוסטים וכוס תפוזים. המזג אוויר היה די צח יחסית לקיץ, אך טיפוסי לבוקר. החלון נפתח שוב ונסגר. ״אני לא פסיכופת, ואני מצטערת על אתמול, הייתי נסער״ שמעתי אותו מדבר והמשכתי לאכול רגיל. ״אבל אתה לא תחזיר אותי״ אמרתי לאחר שלגמתי מהכוס. ״אבא שלך הרג את אחי הקטן, מיד אחרי שרוקן אותי. זה אולי הייתה תאונה, אבל היא נגרמה על ידו.״ אמר אבל התקשתי מאוד להאמין לכל מילה שלו. ״אבא שלי מה? אני לא מכירה אותו בכלל״ ציינתי ונתתי את הביס האחרון של הטוסט. ״הוא עזב את הבית שהייתי אולי בגיל שש, אין לי מושג על מי אתה מדבר״ אמרתי כמובן מאליו, זה נושא שתמיד לקחתי כמובן מאליו. הרגשתי טוב כשהוא הסיר את מסכת הבריון שלו, אבל ממש לא הרגשתי בנוח. הוא התיישב. ״אוקיי, אז יש לך אבא ביולוגי את מודעת לזה נכון״ אמר. ״הוא לא רוצח. הוא לא האדם הכי טוב, אבל הוא לא רוצח״ עניתי. ״מצטער לבשר לך. אני רק רוצה להחזיר את מה שהוא לקח מימני, אח שלי אי אפשר להחזיר, אבל כסף כן״ אמר. נשבעת שיכלתי להרגיש קצה של אנושיות בדבריו והבטתי בו, אבל עם זאת, שום דבר לא גרם לי להביט בו שונה הפעם. ״אני מצטערת״ אמרתי ״על אח שלך״. -״גם אני״ השיב. ״איך הוא הרג אותו?״ שאלתי אבל אז התחרטתי והחזרתי את מבטי קדימה, פחדתי לתת לעצמי שוב להרגיש בנוח בדיבור איתו, כי הוא מבהיר לי מצויין שזאת טעות כל פעם מחדש. ״ירה בו״ אמר פתאום מבלי שום סימן לכעס או כל דבר אחר שהיה אמור לשתק אותי במקומי. השבתי את מבטי. ״לפני כמה זמן?״ שאלתי. ״לפני שנתיים ושלושה חודשים״ ענה כמעט את התאריך המדוייק. ״ואז גיליתי שיש לו משפחה״. ״-אני מבינה, אם משהו היה קורה לאחותי אני לא הייתי יודעת מה הייתי עושה״ אמרתי במהירות. ״יש לך אחות?״ שאל ומשהו בשאלה הזאת כמעט עשה לי פיק ברכיים. ״אם היה, זאת אומרת״ אמרתי, משקרת. אני לא יכולה לבטוח בו, הוא חטף אותי. ״אז בשביל זה אתה צריך אותי? לסחוט אותו?״ שאלתי. ״כן, סיפרתי לך כדי שתביני, ותשתפי איתי פעולה״ אמר. ״ואם לא? בכל זאת אתה תשאיר אותי כאן, נכון?״ אמרתי. ״כן״ השיב, מבהיר לי את מצבי. קמתי מהמרפסת ונכנסתי לסלון. ״שלום״ קול זר וגברי נשמע, אבל לא קולו של לוק. הרמתי את מבטי לכיוון דלת הכניסה. ״מי אתה?״ שאלתי ונשמע שלוק קם , ישר אחר כך נעמד מלפני. ״מה אתה עושה כאן?״ שאל לוק את האדם הזר שנכנס. ״זאת היא נכון? הבת של״ אמר האיש הזר והתקרב. ״איך מצאת את המקום?״ שאל לוק, ומשהו בשאלה הזאת נשמע לי מסריח. מי האדם הזה? איך הוא מכיר אותי ולמה יש לי תחושה שאני כלי משחק חשוב גם בשביל האדם הזר הזה.
״עוף לי מהבית״ אמר לוק. הלחיץ אותי שמשהו באדם הזה איים עליו, כי זה אומר שיש איום גם עליי. ״אני רוצה חצי, אחרת כל האנשים הנכונים ידעו שיש לך אותה״ אמר הזר ולא זז ממקומו. נראה שלוק התלבט. איזה אנשים נכונים? ״אתה תקבל, אבל תבטיח שאתה סותם את הפה שלך״ אמר לוק. ״עכשיו עוף לי מהבית״ ציוה על הזר והזר הסתלק. לוק הביט בו מתרחק מהחלון. ״בואי״ אמר ותפס בידי, גורר אותי למסדרון לכיוון החדרים. ״היי מה קורה לוק?״ שאלתי ושוב פחד טיפס בגופי, אבל לא נדמה לי שזה היה מלוק. ״היי שחרר אותי בבקשה״ אמרתי מנסה להתנגד לאחיזתו החזקה, הוא הכניס אותי לחדר שלו. ״תביאי את המזוודה משם״ אמר והצביע לכיוןן קצה הקיר. עשיתי כדבריו והבאתי לו את המזוודה. ״אתה עוזב?״ שאלתי. שיסביר לי כבר מה קורה פה. ״אנחנו עוזבים״ אמר שנראה היה מרסן את עצמו. הוא הוציא את כל הדברים שהונחו לו על הארון ושם אותם במזוודה. כנראה האיש ההוא רוצה לתפוס אותי, או להתחלק בכסף על הערבות עליי, שמי אמר שאבא שלי ישלם להם בכלל. הבנתי עד כמה המצב בו אני נמצאת מסוכן. רציתי לצאת, לנצל את ההזדמנות לברוח. עמדתי וחיכיתי. ״תביאי את הדברים שבמקלחת״ אמר וחשבתי לעצמי שזאת ההזדמנות שלי, באותה שנייה יצאתי והבטתי אחורה לראות שהוא לא אחריי. ודפקתי ריצה לדלת הכניסה, פתחתי אותה וברחתי החוצה, הרגשתי כל כך אמיצה, אבל בשנייה שהרגשתי את היד שלו תופסת בי, הרגשתי פחד נוראי. הוא תפס בי והכניס אותי חזרה הביתה ואני ניסיתי להחזיק את הדמעות. ״תן לי ללכת״ ציוויתי עליו אבל קולי היה שקט. ״את לא מבינה שיותר בטוח לך פה?!״ צעק בזעם. ״אני מצטערת על מה קרה לאחיך אבל אני מתחננת יש לי חיים, אני לא קשורה אליו בכלל״ אמרתי בבכי ובכעס. הוא הביט בי ואז התקרב אליי בצעד. ״את יודעת מי היה האיש הזה עכשיו? עוד קורבן של אבא שלך. את יודעת כמה כאלו יש? בכל מקום. אני היחיד שהצליח לעלות עלייך ועל קיומך בכלל, העובדה ששם המשפחה שלכם שונה רק הקשה את החיפושים. עכשיו שהוא יודע שאת פה, כולם ידעו שאת פה, כולם ידעו שאת קיימת״ ואמר והתקרב אליי בעוד צעד. ״וכל אחד מהם מעוניין לאנוס אותך, לענות אותך או לרצוח אותך רק בשביל הסיפוק הזה של נקמה לאבא שלך״ אמר ובכל איום התקרב אלי, רק מבהיר לי עד כמה אני מונחת על כף המאזניים פה. רק אתמול בערב הכל היה טוב, רק לפני כמה חודשים הבעיה הכי גדולה שלי הייתה שאור לא שם עליי, ועכשיו מסתבר שיש חבורה של עבריינים שמסוכסכים עם רמון, זאת אומרת אבא שלי ורוצים להרוג אותי. כל כך הרבה דברים בבת אחת שכבר עצמתי את העיניים חזק בתקווה שכשאפתח אותם אני אתעורר מהסיוט הזה, אבל כלום לא קרה. ״אני לא אפגע בך״ אמר. ״אני לא כמוהו, אבל אני כן הוציא ממנו כל אגורה שהוא גנב מימני, אני כן אתן לו לסבול, שיחשוב שאת מתענה אצלי״ אמר. ״אז תאמיני לי, שהבית שלך זה המקום האחרון שתרצי להיות בו עכשיו, זה המקום הראשון שהם יחפשו אחרי שיגלו שאת לא פה״. אמר ונכנס דרך המסדרון הישר לחדר שלו, משאיר לי שוב את הדלת לברוח, השאלה אם להאמין לו או לברוח. אני לא רוצה לסכן את המשפחה שלי, שיט, לילי! ״לוק! לוק!״ קראתי ורצתי לחדר שלו. ״יש לי אחות קטנה בבית״ אמרתי. ״אז כן יש לך אחות?!״ שאל וחשב. ״בבקשה, אני כבר בידיים שלך, אל תפגע בה, האנשים האלו שלא יפגעו בה, היא רק בת שבע״ אמרתי מוצאת את עצמי מתחננת כלפיו. ״אני אחשוב כבר על משהו״ אמר. אני מניחה שיהיה עליי להישאר, אני אמצא זמן להיות לבד ולהרים לרון פלאפון, להןדיע לו על הכל. הבטתי בו מכניס פריטים אחרונים למזוודה, נכנעת למצב ״אין לי בגדים, אין לי דורדוראנט, עוד לא התקלחתי, זה חייב להיות עכשיו? אנחנו מוכרחים לעזוב עכשיו?״ שאלתי. ״בדרך תעשי את זה״ אמר והוציא תעודות זהות מהמגירה. עמדתי בצד, מביטה בו ובמעשיו. שיערו היה מבולגן והוא לבש חולצה לבנה עם ג׳ינס ארוך ואולסטאר שחורות, גם לי יש כאלו. כל מיני מחשבות מפגרות עולות לי לראש ומעסיקות אותי מהבעיה הנוראית שאני נמצאת בה. ״בואי נוסעים״ אמר והרים את המזוודה, יוצא החוצה ומניח אותה בג׳יפ הלבן. התקדמתי אחריו בחשש, נכנסת לרכב. ״ניק! בוא תאמר שלום״ שמעתי את קולה של האישה המבוגרת, ניק? לוק זה כנראה שם שאימץ? חיבה אולי? הוא התקדם אליה וחיבק אותה, נראה שהוא הביא לה כסף שיהיה לה. מעניין מי זאת ומה היא בשבילו. כשנכנסתי לרכב הוצאתי את הפלאפון, הטעינה שלי על שישים ושלוש אחוז, מעולה. לוק נכנס למכונית והתניע את האוטו. ״זה כל מה שאתה צריך? לאן נוסעים?״ שאלתי. ״לתל אביב״ אמר. ״יש לך בית שם?״ שאלתי והוא כבר התחיל לנסוע, במהירות יחסית. ״לשדה תעופה״ אמר ובאותה שנייה נכנסתי להלם. ״לאן?! לא! לא אני לא עוזבת את הארץ!״ צעקתי. כן צעקתי, שיעז להחטיף לי שוב סטירה. הוא עצר את האוטו במכה ופלאשבק של אתמול חזר אליי. ״תירגעי!״ קרא. ״אנחנו טסים לאירופה לא לקצה השני של העולם, הכל בסדר״ אמר ברוגע אך עם זעם. הבטתי בו ורציתי לבעוט לו בביצים ולברוח, אבל אז נזכרתי שאין עליו את הדרקון שלי, ואין לי אף מסמך שמאשר לו להוציא אותי מהארץ. אז הינהנתי כמו ילדה טובה והוא התניע את הרכב. ״עוד דבר, ילדה. את תצטרכי לעשות שינוי בתלבושת שלך״ אמר מביט בי מבמבט בוחן מהיר. ״סליחה?״ שאלתי אך בלחש, לא רציתי שוב לגרום לו להתעצבן. ״את הבת זוג שלי״ ציין ואני רק הבטתי בו בהרמת גבה ובמבט מבולבל.