50 גוונים של ירוק ;פרק 2.

יום הלימודים חולף ביעף, עד שאני מוצא פרסומת מקומטת זרוקה על הרצפה. כשאני מרים את הדף, כדי לזרוק לפח, אני רואה ראש. פנים. אותו. בלי לחשוב אני מחייג למספר המצויין בראש המודעה, מזמין כרטיס.
בבוקר ההצגה, אני קם. הלילה חלמתי את זה שוב, אבל מוחשי יותר. אמיתי יותר. אני תמיד חשבתי שאני לא אמצצא אותו. עכשיו אני הולך לדבר איתו. לחוש אותו. מה אני אומר לו?. "היי, זוכר אותי? חלקנו רגע אינטימי-רומנטי בחלום שלי. גם אתה חלמת עליי?.".
ההצגה עוסקת בקשרים בין נוצרים אדוקים והכמרים בכנסיות- לבין אלוהים. הכל צועק חובבני: מתחיל בתלבושות הזולות והאיפור העצמי הגרוע, עד לזה שהקריין באמת עלה לבמה על דף טקסט לבמה. לפני שאני מספיק לגשת אליו בסוף ההצגה- הוא מסיר את הפאה. ואת העדשות. הבחור הזוהר שלי מתגלה בתור ג'ינג'י עם עיניים אפורות. האסוציאציה הראשונה שעולה לי בעקבות העיניים שלו היא סערה. גדולה ושחורה. סערה שמשתוללת בקרבי, מערבבת את רגשותיי עד שהכל נהיה מיץ שחור וצמיגי.
אני יורד מהאוטובוס חזרה הביתה, ואני רואה את מיה. היא מחכה לי בצד השני של הרחוב. אני מתקרב לעברה, קורא לה. היא קמה, מסתכלת עליי. אני אוהב אותה. אני גם אוהב אותו. זה אפשרי? אני שואל אותך. האם זה אפשרי לאהוב את שניהם בבת אחת? אני מרגיש שרק אם אנסה להוציא אחד מהם ממחשבותיי חלק מהגוף שלי יקרע ממני. חלק מהנשמה שלי. אני מתקרב לעברה, אני רוצה לגלות לה. אני מגלה לה- עכשיו. תכף ומיד. בום.

הייתי כל כך בטוח שאספר לה את זה אז, עד שמכונית מאזדה שחורה התנגשה בחלון הראווה של החנות הזו. עד שמיה נמחצה לתוך חנות לממכר בגדי מעצבים. אני לא אשכח את המראה הזה. הזכוכיות שבצבצו מבין ידיה, את דמה שהספיק כבר להקריש עד שאזרתי אומץ, עד שהדמעות נגמרו. מודעת האבל שבעיתון לא מותירה ספק. נאחזתי באחוזים שמראים שיש סיכוי טוב שהיא תחזו לעצמה. שהיא תקום מהקומה, שתחזור לחיים שלה. להורים שלה לא לקח זמן רב להחליט לתרום את האיברים שלה. הלב שלה הציל אדם. הכבד שלה הציל אדם. הריאות שלה הצילו אדם. הכליות שלה הצילו שניים. אף אחד מהאנשים האלו לא היה אני. אותי היא לא אצילה. עליי היא לא שמרה. אותי היא לא שמעה. וזה אשמתי. אשמתי שלא אמרתי לה- אשמתי שהיא עכשיו כבר לעולם לא תדע. אשמתי שהיא לעולם לא תכיר אותו. את הגבר הנוצץ שלי. את הגבר שפגשתי כשהלכתי לנחם את ההורים שלה. אותו.