הדרך הקצרה שלי

במקום הבוקר מאיר הפנים,ירד לו הלילה המאפיל והמאיים.נצמדתי למיטתי חזק ככל האפשר,ראשי צמוד אל הכר הרטובה מהדמעות ומהזיעה.שוב אותו החלום.
אני מתקדמת בדרך,עם נעליים ובגדים בלויים למראה,דרך רחבה ומסביבתה עצים ועלים המושכים את העין.ללא מעצורים,איני מפסיקה להתקדם וללכת.הולכת,הולכת,בהרגשה מאוד ברורה כי הזמן קפא ממקומו.הדרך ממשיכה לכיוון הישר-קדימה,קדימה,קדימה.איני מסוגלת לעצור,לנוח,אני ממשיכה לצעוד ככל האפשר,אך אינני מרגישה אפילו כמה רחוק הגעתי,והאם דרכי השתנתה עד כה.איני יודעת לאן רגליי מובילות אותי,אבל אני כבר מתחילה לנחש שהתקדמתי לא מעט.הזיעה שעל פניי מטפטפת על דרכי,ואני מרגישה את הריח העולה מן הבגדים המיוזעים שלי.איני שמה לב לשינוי הניכר שבדרך,כצועדת,בלי סוף.
לאחר מספר דקות,נצח,שאני מרגישה,אני רואה את ההבדל הניכר בדרכי-אותם העצים והעלים הגודלים מסביבה,אילו שניכר בהם כי היו בריאים ככל האפשר,גדולים,ירוקים,נבלו אט אט,הצטמקו,שינו את צבעם.הרגשה של פחד תקפה בי,האם כלל שאתקדם,אכיר בסופי למול פניי?בלעתי את הרוק בגרוני שחלחל לתוכו בכבדות,וגוש גדול בגרון אחז בי.הלוואי ויכולתי לעצור,להפסיק ללכת.
שוב אותה ההליכה הנצחית והמאיישת.הבדלים נוספים,לא ניכרים לנגד עיניי.ואז,שוב תוקפת אותי תחושת פחד,וממלאת את חלל בטני וגופי בצמרמורות קטנות וגדולות.
הדרך,הייתה ניכרת בצבעה הבהיר שבשמיים,וככל שרגליי מתקדמות,היום נעלם,והחושך עולה,שחור מתגבר על הלבן ומשתלב איתו,והשמיים כבר כמעט נראים אפורים.בלית ברירה ורצון כולשהו,רגליי ממשיכות להתקדם,עד שרואות את החושך היורד,עד אני מבחינה בו.אני לא נעצרת.אני ממשיכה ללכת,גם בין החושך.אולם,עיניי מעוורות,איני רואה דבר,איני מבחינה בדבר,מה כבר יכול להשתנות?מחשבה זדונית בתוכי תוכי עונה לי:\\\"כלום.דבר.\\\"
פחד נוסף אוחז בי,ואני מתחילה לצעוק,נזכרת במשפחה,בחברים,בעלים ובעצים הירוקים שבסביבת הדרך,בשמיים הלבנים,ובאור.
רק עכשיו אני מבינה,כמה הדרך הייתה קצרה,בלי משים לב.
היא הייתה קצרה כל כך,שלא הספקתי לומר שלום ולהתראות לאף אחד,לסטות ממסלולה הישר,לשאול לשלומם של אהוביי,להתעמק בה.וכעת,אין לי את האפשרות הזאת אלא רק תחושת הצער,והכוחות ברגליי שלא מסרבים לעצור.מה כבר אראה בדרכי הלאה?חושך מחשיך יותר?