לברוח..

כל מה שאני רוצה זה לברוח. לברוח מתוך הנפש המרוסקת שלי. הוא עזב אותי.
קם והלך.
הבטיח שיהיה איתי לנצח, שימלא את חיי באושר ובחיוך.
הבטיח שתמיד יהיה לי על מי להישען,שתמיד יהיה שם בשבילי.
שום דבר זה לא לנצח,זה יכול היה להיות אחרת, זה לא הזמן שלו ללכת.
איך בסוף אני תמיד נשארת לבד. אף אחד לא רוצה להתמודד עם דבר כזה שנקרא אני.
הרגשתי נאהבת,שהעולם שלי. לא רציתי שהכיף לאהוב ייגמר לעולם.
התמכרתי אליו,למגע החם שלו,למרגוע שהוא מעביר בכל חלק בגופי.
עכשיו הכאבים חזקים יותר מקודם. שום תרופה או טיפול כבר לא מצליחים להשאיר אותי חזקה מספיק לשרוד.
השאיר אותי חלשה וכאובה, אותי ואת המחלה.
אני רציתי לברוח, לברוח מעצמי. הוא הצליח לברוח ממני.
שואפת נשיפה קלה, נשענת לאחור עם הראש, בוהה בתקרה של בית החולים שכבר נמאס לי לראות, הסדינים במיטה הקודרת והחולה הזו. מתפללת לא להתעורר יותר, לא לחזור למציאות. עוצמת את העיניים ונרדמת.