מחכים לו שיבוא

תפסתי בידה והיא ברחה במין סוג של נינוחות מפתיעה שכזו, היא המשיכה בדרכה אל המסדרון החשוך והמפחיד שאי אפשר לראות את סופו.
הלכתי בצעדים קטנים לכיוון אליו היא רצה, עם פחד מהחושך שחונק אותך בכל צעד וצעד.
"רום?", מלמלתי מבין שפתי ונאבקתי על כל נשימה כואבת.
"אל תלכי. רום בבקשה תחזרי", המשכתי למלמל למרות שידעתי בליבי שהיא התרחקה מדי בשביל לשמוע את קולי.
התחלתי להגביר את קצב צעדי ואת קולי, וככל שהגברתי אותם התגבר גם הכאב. המחנק בגרוני חנק אותי אך בכל זאת המשכתי לצעוק.
ככל שהמשכתי ללכת היה חשוך יותר, אך עיני היו מסוגלות לראות טוב יותר בחושך.
במשך שנים הלכתי שם, לאט לאט, בחושך המר שחונק את גרוני בכל צעד. לא הפסקתי ללכת מאז שהיא ברחה, אולי בגלל שעוד האמנתי שזה לא מאוחר מדי ועוד אפשר להחזיר אותה אליי.
אבל עכשיו, עכשיו אני כבר מיואש. יושב בפינה החשוכה ביחד עם חברי המעט מוארים שהתרגלו כמוני אל החושך, אף אחד מאיתנו כבר לא מחפש את הרום שלו. איבדנו תקווה ועברנו הלאה.
אנחנו עדיין לא יכולים לראות יותר מדי במסדרון הארוך הזה שאנחנו לא יודעים מתי הוא יסתיים, אבל אנחנו כבר לא מחפשים את רום, אנחנו מחפשים אותך.
אנחנו מחפשים אותך בגלל שאולי אתה תהיה מואר יותר, טוב יותר, יפה יותר, ואולי אתה לא תברח לנו.
אנחנו כבר לא מחפשים את הילדות, את התמימות ואת כל מה שאבדנו. אנחנו מחפשים את העתיד, המואר, המלא תקווה, ומחכים לו שיבוא.