חלון לנשמה

יש אנשים שלא אוהבים להסתכל בעיניים. לא אני. אני למען האמת, מחפש תמיד את העיניים של האנשים. כשאני הולך ברחוב צפוף, כשיש פקק בכביש סואן- ורובם לא מסתכלים חזרה. אלה שכן נרתעים מעט מהאפשרות שייתכן כי אני צופה בהם כבר זמן רב, או לבטח מניחים שאני איזה מוזר, שלולא היו ממהרים להתחמק ממנו היה חלילה פונה אליהם בשאלה, והם ממשיכים בדרכם.
לכן אני נוהג לומר שיש הרבה בדידות בעיר הזו. ככה זה.
לכולם יש מקום להגיע אליו, ואף אחד לא רוצה שיפריעו לו.

היום לקחתי רכבת וירדתי בתחנה הקרובה למוזיאון ששמעתי עליו מזמן. היום דווקא רציתי שיפריעו לי. ראיתי כל כך הרבה אנשים, עוברים ושבים, בוחנים את יצירות האומנות. בעודי בוחן את הדיוקן המפורסם של ואן גוך נעמדה לצידי מישהי שכל כך רציתי שתפריע לי, שכמעט הפרעתי לה בעצמי, ואז פשוט הלכה משם, משאירה אותי מיובש מול ואן גוך הרציני, וההברה הראשונה תקועה לי על הלשון. עיניים כחולות כמו ים היו לו, ובאותו רגע, מהזווית ההיא, נדמה היה לי שהוא באמת מביט בי, ואני השבתי לו מבט, והוא הבין אותי.
אומרים שגם הוא היה בודד, ואן גוך. אבל הוא בחר בבדידות. היה מסתגר בחדר, פורק את עצמו על הבדים וממלא אותם בצבע.
בגיל שלושים ושבע התאבד. ככה. אבל אני לא רוצה להתאבד, ואני גם לא מצייר יפה.

המוזיאון התרוקן לאט לאט, ולקראת הערב, כשהמשכתי ללכת, נתקלתי בפסל יווני של אישה עוטה ענק חרוזים, שהציג רק חלק מפלג הגוף העליון שלה, מהראש ועד הכתפיים. אף אחד אחר לא היה בחדר. עיניים שהיו נראות אמיתיות כל כך אם לא היו עשויות אבן לבנה, הביטו מלאות גאווה וניצחון אל המרחק. ואני כהרגלי, מחפש אותן.
כשנעצרתי עליהן שוב יכולתי להרגיש את אותה התחושה המוזרה מתפשטת בגופי. כאילו שהיא מסתכלת עליי, ומתאפקת לא להתעורר לחיים ולנזוף בי כי אני ממש נושם על הפרצוף שלה. או שאולי הייתה מתלהבת כמוני מהעובדה שמישהו מסתכל לה בעיניים, מישהו אחד מתוך המון האנשים הפוקד את המוזיאון בכל יום.
או שאולי זו בכלל היא שמתבוננת בי ואני, כמו פסל- לעולם לא אצליח להבחין בכך.

האורות בחדר כבו. לא יכול להיות, אמרתי לעצמי. השעון מראה שדווקא כן. זו שעת הסגירה ואני עדיין פה. כדאי שאזוז לפני שסוגרים. הרי הפסל לא יניד עפעף גם לא בעוד עשרים שנה, ולמרות שנחמד לשקוע באשליה הזו אני מבזבז את הזמן שלי.
האורות חזרו שוב. זהו, אני זז.
רק איפה.. הפסל?
העמוד האפור שעליו הונח בעבר עמד כעת ריק.
זה לא הגיוני, חשבתי. אף אחד לא נכנס לפה.
האורות נכבו שוב. הפעם היה חשוך לגמרי. מבולבל לגמרי ניסיתי לפלס את דרכי החוצה. צעד אחד, ונעצרתי.
פתאום הרגשתי משותק. מנסה לזוז אבל לא יכול. החדר נהיה קר פתאום. אני תקוע. העור שלי.. כאילו קופא. זה התחיל בכאב חד, ואחר כך נמשך, זרם לאורך היד שלי והתקשה, כמו שריון. האור נדלק שוב. הפעם סינוור אותי כל כך שנעתקה נשמתי לרגע. ניסיתי להביא את העפעפיים שלי להיסגר, להגניב מצמוץ אחד, כדי שקרני האור לא יחוררו את העיניים שלי, ולא הצלחתי. ניסיתי לקחת את הרגליים שלי וללכת משם, אבל נכשלתי. התחושה ברגליים שלי אבדה לגמרי. כאילו המוח שלי שידר להן לזוז דרך העצבים, והזרם נעצר ממש מתחת לכתפיים. הגוף דעך. התאבן.
בינתיים התמונה הפכה ברורה יותר. זרקורים כוונו אליי, האור ליטף את הלחיים שלי, את המצח שלי, את הפרצוף שלי. יכולתי לראות דמות פוסעת לכיוון היציאה מהחדר, מסתכלת ישר אל תוך העיניים שלי, ומחייכת.
לא הייתי צריך למצמץ יותר מידי כדי להבין, שזה היה אני.