צבעי היער (פרק 4)

ווסיליסה נעמדה וקפאה במקומה. היא זיהתה את הקול האנושי הזה טוב, טוב מדי. כל גופה רעד, אכולת אימה, היא חיבקה את גופה והביטה בארדן מבעד הסבך של שיערה וידייה. בשעה זו, אפילו אם לא רצתה בכך, ארדן היה האחד שעליו היא יכולה לסמוך. בטח שבעולם מבלבל כמו זה, עולם בני האדם. היא שנאה את תחושת חוסר האונים, להרגיש שאחרים מרחמים עליה. ארדן מיהר לאסוף בידיו את התיקים ואת הספר, שהכבידו על גופו. ווסיליסה התעשתה ולקחה ממנו את אחד התיקים. הם שמעו צעדים קרבים אליהם באופן מאיים, ועבורם זה הרגיש כאילו גורלם עלול להחרץ בשניות הקרובות. ארדן אחז בידה של ווסיליסה במלוא החוזק והם התחילו לרוץ. רגליהם הקטנות מקפצות בזריזות על האדמה היבשה, נשרטות מזרדים ואבנים קטנות. הם שמעו את ריצתם של אותם אנשים מאחוריהם, מתקרבים ומאיימים עליהם. ווסיליסה אחזה בידו של ארדן בחוזקה. ראותיו החלו לכאוב. הם לא ידעו לאן הם רצים, אבל ארדן קיווה בכל ליבו שימצאו את אמו בכל רגע. הוא כל כך התגעגע אליה, ולקחת אחריות לבד הכביד עליו מאוד. פניו האדימו, ורגליו הרגישו כל כך חלשות, אך לא מפסיקות לרוץ. לאחר זמן שנראה כמו נצח, הם הפסיקו לרוץ. ארדן התנשף ממלוא ריאותיו. ווסיליסה אחזה בידו בעודם ישבו לצד עץ גבוהה. רגליה הרגישו אפילו יותר פצועות וחלשות ממקודם, אבל ליבה נמלא הקלה ואפילו שמחה על כך שהאנשים שפגעו בה כבר לא באופק. היער סביבם היה מקסים ביופיו, שני הילדים בהו בו, מוקסמים. השמיים כבר נהיו כהים, ממלאים את החלל בגווני כחול כהה. העלים הירוקים של העצים הגבוהים נצצו לאור הכוכבים. האוויר סביבם היה קר ונעים, והרגיש מרפא. ארדן הניח את אחד התיקים על ברכיו. ווסיליסה נשענה על כתפו, והוא לא אמר דבר. יחד הם נשמו עמוקות, נפעמים מיופיו של היער, מלאי הקלה. ארדן הושיט את ידו לעבר ארנב קטן שהתקרב אליהם, מחייך לעצמו. הוא נזכר בארנבים שהיו מגיחים בחצר ביתם ומקפצים ברחבי הכפר. הארנב קיפץ לעברו מהצללים, כשלפתע פתח את זוג אוזניו לרווחה. אוזניים ארוכות ורחבות שהתעגלו בצורת זוג כנפיים. באותה שנייה, עיניו של ארדן נפערו, והוא קפץ במקומו.
"נוריה!" קרא.
פרוותו של יצור הנוריה הצעיר למראה הייתה תכולה ובהירה, ועיניו מדמות חלב בצבען. הוא בהה בארדן וסובב את ראשו, מקפץ לעברו ומרחרח את כף ידו, סוגר בחזרה את אוזניו. ווסיליסה השיטה לעבר הנוריה את כפות ידיה, עליהן עלה במהרה.
"אין ממה לפחד." אמרה ברוגע, וצחקקה למראהו של היצור שהתלטף בתוך כפותיו. היער סביבם המשיך לנצוץ ולפעום תחת שמי הלילה.
"נצטרך מקום לישון בו… אתה חושב שנספיק להגיע לאמא שלך?" שאלה, בעודה מניחה את הנוריה הקטן על האדמה לצידה.
"אממ… האמת…" ארדן הביט למטה במבוכה.
"חשבתי שאני מכיר את היער הזה יותר טוב… אבל אין לי מושג איפה אנחנו. למעשה… קשה לי לנער ממני את התחושה שאני חולם. היצורים הקסומים שהערצתי כל הזמן הזה באמת קיימים… א-אבל, אני מניח שנצטרך למצוא מקום לישון בו בקרוב. היער יכול להיות מסוכן." ווסיליסה החמיצה פניה.
"כן, אני יודעת, ארדן." היא קמה על רגליה, מושיטה לעברו את ידה.
"כדאי שנתחיל לחפש. אפילו שאני חושבת שאתקשה להרדם הלילה." היא לקחה על גבה את אחד התיקים, מסתגלת למצבה החדש. ארדן אחז בידה, והם החלו לחפש מקום לישון בו, הנוריה הקטן מעופף לצידם ועושה סיבובים באוויר. לאחר מספר דקות של הליכה, הם מצאו מערה תת קרקעית. פתחה עולה על השטח והיא מוקפת בסלעים גדולים. לא היה שם הרבה מקום, אבל זה הספיק עבור זוג הילדים. הם שכבו זה לצד זו, מביטים בכוכבים מבעד לפתח המערה. עיניו של ארדן החלו להעצם, אך לפתע שמע את קולה של ווסיליסה.
"אני קצת שמחה שהכל קרה." אמרה בהיסוס.
"כלומר… נפגעתי. אני לא שמחה בגלל זה… אבל בגלל שהכל מרגיש כמו הרפתקאה. לא חשבתי שאי פעם אפגוש בן אדם בחיי. חשבתי שאשאר תקועה בממלכה, נסיכה משועממת… אבל עכשיו… אני מסוקרנת… וזה ממש מרגש." היא הסתובבה על הצד ונשענה על זוג ידיה, מביטה בארדן שכבר נרדם. הנוריה הקטן התכרבל לצידו ושמר עליו חם. ווסיליסה בהתה בו בשקט, מהרהרת מה יש לבני האדם להציע.