חמישים גוונים של קפה (+16)

המאמר שלהלן מיועד לגילאי שש-עשרה ומעלה. אם אינכם עונים על דרישה זו, אנא עיברו לסיפורים התואמים את גילכם.

כידוע, קפה הוא משקה למבוגרים. על צעירים שהתנסו מוקדם מדי בסם הממכר הזה, היו לקפה השפעות הרסניות. החל מעוררות יתר, דרך ליקויים חברתיים, וכלה במעשים פליליים.
הקפה עבורי, הוא לא _עוד_ מוצר צריכה. לקפה שלי יש טקס של ממש.
מאחורי כל אחד ממרכיבי הקפה, עומדת פילוסופיה שלמה.

כוס הקפה
בין כלי המטבח, קיימת כוס חרסינה לבנה, שהיא רק שלי. בכוס זו, אני שותה קפה, וקפה בלבד.
את הכוס הוותיקה שלי אני מכיר היטב, ולמיטב הרגשתי זה הדדי. בכוס זו, נהירים לי לחלוטין יחסי הגומלין בין הקפה לבין המים החמים, לבין החלב, לבין תחליף הסוכר. זהו יחס מושלם, המֵסב לי את העונג המרבי. עם הכוס המדוברת, אין פספוסים. כל קפה – בדיוק בטעם הנכון.
בצעירותי, חיפשתי את הכוס המושלמת. החיפוש כלל כמובן ניסוי וטעיה. כוסות צרות ורחבות, עתיקות וחדשות, מחומרים שונים ובצורות שונות. כשמצאתי את כוס החרסינה, התאהבתי. הקפה המושלם.
משנמצאה האחת, היא זו שפותחת עבורי את היום, כמעט מדי יום.
היו מקרים, לצערי, שהכוס שלי לא היתה לצדי. לגוף המכור יש צורך בקפאין, כך ששתיתי מכוסות חד-פעמִיִים. אין מה להשוות. למעט מנת הקפאין – זה פשוט לא זה. היחס, החום והטעם – אבדו.

סוג הקפה
את הקפה השחור ניסיתי בפִתְחוֹ של לילה לבן. בבוקר שלאחריו, כשכבר רציתי לישון, לא הצלחתי להֵירדם. בפי נותרה תחושת מרירות, אפילו לאחר צחצוח השיניים והלשון.
חשבתי שלקפה הנטול יש אפקט פַלְצֵבּוֹ. טעיתי. לא טעם ולא קפאין. בשעות הצהריים המאוחרות, מצאתי את עצמי 'מנקר' כמו בימים שבהם לא שתיתי קפה.
המגורען הותיר אחריו משקעים לא נעימים, כאילו לעסתי חול. הטעם דָּמָה יחסית לזה המוכר, ובכל זאת – היה שם משהו לא ברור, שבעקבותיו וויתרתי.
גם לַנמס ישנם יצרנים שונים, עם טעמים שונים. טעמתי והתאכזבתי שוב ושוב, עד שבסופו של דבר, נמצא הקפה התואם את טעמי.

מים חמים
כדי להמֵס את הקפה, על המים לרתוח. כדי לשתות את הקפה, עליהם להתקרר. הפְּשרה נמצאה בטמפרטורה של חמישים ותשע מעלות צלזיוס. כן, מדדתי. ליתר דיוק – בין חמישים וחמש לשישים ושלוש.
כצעיר חסר סבלנות, היו מקרים שמיהרתי. נותרתי עם הלשון בחוץ, ועם בגדים מלוכלכים.
את תהליך ההתקררות לא ניתן למנוע. אפשר לחמם מחדש. מתחת לטמפרטורת הסף, גם הקפה המושלם מעורר את בלוטות הגועל. עדיף להכין חדש.

סוכר
ניסיתי את החוּם, את הדַּמְרֵרָה ואת הדבש. אף אחד לא התקרב ליכולות של הלָבַן.
הגיל, כידוע, עושה את שלו, כך שנאלצתי להפחית כמויות. ברם, הפחתה בסוכר פוגעת באיכות הקפה. ניסיתי תחליפים, שלא עשו לי את זה. החלטתי לשלב. כפית סוכר אמיתי, וכפית ממתיק מלאכותי. הטעם די דָּמָה. עם הזמן שיניתי מינון, וכיום שתי טבליות מסייעות לי להגיע לביצועים המקוריים. למרות שאין כמו המתוק הלבן, הדבר האמיתי, בכל זאת העסק מתפקד. התרגלתי.

חלב
אפשר גם בלי, אפשר עם מעט, אך הַעֲדָפָתִי האישית היא עם הרבה חלב.
אני אוהב חלב אמיתי. לא חיקוי זול, לא שחזור, לא מוצר מועשר, ובוודאי לא חלב עמיד.
גם עניין הטְרִיוּת עומד על הפרק. ניעור קל של השקית, יגלה אם החלב ראוי לשתיה.

כמויות
רק פעם ביום, כדי לפתוח את הבוקר, אני מְעֲרֶה אל קִרְבִּי את המר-המתוק-החם הלֲּזֶה.
בימים שבהם עליי לצום, הקפה שובר את הצום.
אני מכיר כאלו ששותים ללא הגבלה. הם מסרבים להודות בכך, אבל הם בבעיה חמורה. ללא קפה זמין, הם הופכים למתים-מהלכים, כשהדבר היחיד שהם חושבים עליו הוא 'קפה'.
כשהגוף מתרגל לסם, הוא דורש עוד. מסיבה זו, אני נמנע לחלוטין מלשתות יותר מכוס קפה אחת ביום.
מדי פעם, כל עוד הדבר לא פוגע בעבודה-משפחה-חברים, אני אפילו מדלג על יום.

כדי להתענג באמת על שתיית כוס הקפה, צריך לשבת. זה לא משהו חפוז, שנועד לסמן 'וי'. הקפה מצריך מחשבה, הכנה, זמן ונינוחות. רק כאשר כל מרכיביו מְתוֹאֲמים, מובטחת ההנאה.

…
אומרים כי הדרך שבה גבר צורך את הקפה, מלמדת גם על הדרך שבה הוא צורך זוגיוּת. שווה בדיקה.