רציתי לדעת שאת שלי פרק 22 חלק ג

הגענו למסלול השני. עברנו את המסלול הראשון הוא היה דווקא סבבה.
"במסלול זה אתם תתחלקו לשני קבוצות, לכל קבוצה יהיו מדריכים ומורה " אמר רזיאל והתחיל לחלק את הכיתה לשני קבוצות. אני אריאל והבנים ביחד רזיאל יודע שהוא לא יכול להפריד בנינו, ואם הוא ינסה אנחנו לא נקשיב בקולו, אין מה לעשות.
רזיאל היה אתו ובמדריכים רותם היה גם עם הקבוצה שלנו, כמו תמיד אני נדפקת איתו. גלגלתי עיניים לאור מחשבה זו. "אל תשימי עליו" אריאל לחשה באוזני. הנהנתי בראשי מחייכת אלייה. הכל טוב. הוא לא שווה את זה. התחלנו לטפש על ההר. בהתחלה היה מדרגות טיפסתי אותם די בקלות. עברתי אותם והיה שביל של עליות ומורדות. אני ואריאל היינו ביחד לאורף המסלול כמו כל טיול. עברנו גם את הקטע הזה של המסלול והגענו לחלק הכי קשה. עלייה ארוכה בלי מעקות בלי מדרגו בלי סולמות בלי כלום. אני ואריאל ספרנו עד שלוש והתחלו לעלות לאט בעלייה שומרות על שיווי משקל כדי לא להחליק או ליפול. "נוו תעלי כבר" שמעתי קול מאחריי וידעתי טוב מאוד למי הוא שיך. רותם. לא התייחסתי. "את לא מבינה מה זה תעלי כבר" הוסיף. "אני ממשיכה בקצב הזה אם טוב ל או לא" עניתי. והמשתי לעלות. הוא היה מאחריי. לא ניסה לעקוץ חזרה כלום. היה לו אפשרות גם לעקוף אותי אך הוא בחר להישאר מאחריי בטח הוא מכנן משהו. הרגליים שלי כבר כאבו והראש שלי התחיל לכאוב גם הוא. לא יכלתי לעצור ידעתי שאני צריכה להמשיך עד הסוף, אין עוד הרבה נייתי לעודד את עצמי. הרגשתי את ראשי מסתובב ואת עיני נסגרות מתחילה לראות מטושטש. ניסיתי להתייצב אך החלקתי אחורה. יד תפסה אותי בגבי וייצבה אותי. עצמתי את עיני מהפחד ולאחר כמה שניות פותחת אותן. "את בסדר?" שאל רותם ומעט מבט של דאגה? של פחד? היה בעינייו. "ככן" גמגמתי. "נועם את בסדר?" אריאלעמדה מחזיקה בידי. "אני חושבת" אמרתי. "חכי אני אקרא לרזיאל" אמרה. לאחר כמה שניות שרותם הושיב אותי על החול רזיאל הגיע. "נועם, מה קרה?" שאל. " אני לא יודעת הראש שלי הסתחרר והתחלתי לראות מטושטש וגם הרגליים שלי כאבו, וא פשוט הרשתי את עצמי נופלת ויד תופסת אותי" אמרתי שותה מים מהבקבוק. "תשתי עוד" רותם הכריח אותי. מה יש לו שהוא נחמד פתאום. הוא יכל גם להשאיר אותי ליפול או לפחות להמשיך לעלות בזמ שאני עם רזיאל. "רותם, תרא לאחד המדריכים יקח את נועם לאוטובוס" אמר רזיאל. "אני יכולה להמשיך" קטעתי אותו "את לא, וזה לא ניתם לוויכוח את חוזרת לאוטובוס" אמר בקול עבה. "אווקי" גמגמתי בקול חלש. "אני יקח אותה" רותם אמר. "אתה לא חייב" אמרתי לו מנסה לגרום לו להמיך ושמישהו אחר יבוא איתי. "אני רוצה" אמר. מה עובר עליו פתאום?!

"בואי" אמר והושיט לי יד לקום לאחר כמה דקות שישבנו שתינו שותקים. אריאל המשיכה עם ריאל בעיכוב אחרי כולם. לפחות היא תהנה עם רזיאל חשבתי לעצמי וגלגלתי עיניים למחשבה זו. "אמרתי לך שתפסיקי לעשות את זה" רותם אמר. "את מה?" שאלתי שוב לא מבינה מה יש לו, מה הוא רוצה שאני אפסיק לעשות. "תפסיקי לגלגל לי עיניים" אמר והתקדם משאיר אותי לבד. סידרתי את התיק על גבי והתחלתי להתקדם אחריו, הרגשתי את ראשי שוב מסתחרר ונעמדתי במקום עוצמת את עיניי ונושכת את שפתיי מחכה שהכאב והסחרחורת יעברו. הרגשתי יד נוגעת בשפתיי משחררת אותה משיניי וטעם של ברזל בפי. פתחתי את עיני רואה את רותם מסתכל עליי במבט כואב? מרחם? דואג? הסתכלתי לעיניו. הוא הרים את מבטו אליי. "את בסדר?" שאל. הנהנתי בראשי לשלילה. והוא נעמד לידי מחזיק בגבי ביד אחת וביד שנייה משלב את ידיי בידיו. התחלנו להתקדם. "תלכי לאט, אל תלכי מהר זה לא טוב" הוא אמר והתקדם לאט.
"למה אתה מתנהג ככה פתאום?" שאלתי את רותם לאחר כמה דקות שאנחנו הולכים בשקט, כל אחד במחשבות של עצמו. "איך ככה?" שאל מסתכל עליי לא מבין. "ככה דואג? אכפתי? מתחשב? כואב? מרחם? בלי לעקוץ אותי בכל מילה שנייה" אמרתי. הוא הסתכל לעיניי. "בלי להכאיב לי" אמרתי את מה שישב לי על הלב. שואלת אותו את מה שרציתי לשאול אותו הרבה זמן. פורקת את תחושותיי מרגישה מעט הקלה. הדמעות לא איחרו להגיע. הוא נעצר מנגב לי את הדמעות עם אגודלו. מלטף את פניי. "אני לא יודע" אמר. "אני לא עושה את זה בכוונה" אמר. התקדמנו לאוטובוס עלינו עליו התיישבנו ביחד במושב האחרון. הוא התיישב ליד החלון ואני לידו. נלחמת בעיני שלא יסגרו. הראש כאב לי. "קחי תשתי" אמר מושיט לי בקבוק מים. "ל.." "אל תגידי לי לא" אמר קוטע אותי. לקחתי את הבקבוק מידו ושתיתי קצת. "עוד" אמר מכריח אותי. "אל תהייה רזיאל" אמרתי. "אני לא" ענה והסתכל בחלון חושב. סגרתי את הבקבוק והנחתי אותו על הריצפה נלחמת בעיני שוב שלא יעצמו. "תשני" אמר משעין אותי עליו. הנחתי את ראשי בין רגליו. מנסה לישון. הוא כל כך נח.
"נועם, קומי" שמעתי קול מעיר אותי. פקחתי את עיני לאט רואה את רותם מסתכל עליי. קמתי לאט והוא תמך בגבי. התיישבתי מרימה את רגליי למושב. מסתכלת בחלון רואה את הכיתה מסיימת את המסלול. "ישנתי הרבה?" שאלתי את רותם. "שעתיים בערך" אמר. "מה, ומה עשית בשעתיים האלה?" שאלתי אותו. "הסתכלתי עלייך" אמר בולע רוק בקולניות. "תתודה" גמגמתי. "אני לא רציתי שתפסיד את המסלול בגללי ועוד שתשתעמם" הוספתי. לא נעים לי ממנו. "לא השתעממתי, אני מעדיף שתשני עליי ולדעת שאת בסדר מאשר לסיים את המסלול ולא לדעת איך את" אמר. "חוץ מזה שחם והיית אחלה נוף" אמר קורץ לי. הסמקתי. התלמידים התחילו לעלות לאוטובוס ורזיאל בא לבדוק מה איתי. רותם התיישב במושב מקדימה בדממה. אריאל התייבה לידי וכולם שאלו מה איתי. כמובן שבמהלך הנסיעה הייתה שתיקה.
הגענו לאכסנייה וכל ארבעה ילדים היו בחדר. אני אריאל ליאור וטלייה היינו בחדר. נכנסנו לחדר מסדרות את הדברים. היה שני מקלחות בחדר אז טלייה וליאור נכנסו. "מה היה?" אריאל ישר קפצה. התיישבנו במיטה והתחלתי לספר לה. "אני בהלם!!!" צרחה. משוגעת