היא איננה

אתה רואה אותה באופק,
עומדת איתנה,
את אותה תחנת הרכבת
הישנה

אתה כל כך קרוב,
יודע שהיא מתקרבת
זו שכל כך חיכית לה –
אותה הרכבת.

הרכבת הבטוחה,
שלוקחת דרך השביל המוכר והאהוב
זו שאתה ללא צל של ספק
מגדיר כמעבר לסתם שביל – כשביל חשוב.

אתה הולך לאיטך,
מביט מסביב
הנוף שנגלה אליך
כלל לא מעניין או מלהיב

נוף פשוט,
אינספור אנשים,
שהולכים ובאים
וכל הזמן מתחלפים.

ולפתע,
בלי שום התראה,
נשמעת הכריזה
ומודיעים הודעה.

אתה רואה את האורות
ושומע את קולותיה
הרכבת לה חיכית –
נותנת אותותיה.

אתה עוד די רחוק,
רואה איך כולם ממהרים
ומרגיע את עצמך
"היא תישאר שם עוד מספר רגעים"

אז אתה מחליט
שיש מספיק זמן
לקנות לעצמך איזה שוקולד
או פחית שתייה כמובן

ולא די בכך,
עם המטבעות הנותרים,
אתה מחליט לתת
לאנשים לידך ששרים.

ואז אתה נזכר
באותה הרכבת,
מחטיף מבט
ורואה אותה יציבה ועומדת.

"היא עוד תחכה"
אתה מאמין בלבך
אז אתה הולך לאט-לאט,
לוקח את הזמן שלך.

מביט בה מרחוק,
בקרונותיה הצפופים וההומים,
היא עוד תחכה לך,
אתה מאמין.

והנה,
בעודך נכנס לרציף הרצוי,
אתה רואה אותה שם
כאילו חיכתה לאותו העיתוי.

צלילים של תנועה
נשמעים למרחקים,
הרכבת שלך, לה חיכית,
ממשיכה בדרכה למקומות אחרים.

אתה מבין שזהו,
היא חיכתה וחיכתה,
ואתה ברוב טיפשותך
חיכית גם אתה.

לקחת את הזמן,
אהבת את אותה הרכבת,
אבל הרכבת חלפה ואיננה,
ואתה בספק אם תבוא אחת אחרת.