מלאך המוות

מהיוולדתי,תהיתי,
מי היה איתי לבדי,
כשנולדתי ובכיתי.
מי עמד והתקרב,
ודמותו התבהרה,
ויכל,רק הלב,
להביט בה,רק אני.
הוא הופיע,כשהייתי לבדי.
הוא הגיע,שאף אדם לא היה לידי.
כמארח לי חברה,
באותן המילות:
"תבואי איתי?"
ואני מצליחה,באותם רגעים,
לראות דמותו בדיוק.
עורו צחור,כשל מת מהכפור.
ועיניו הלבנות,
כעיניים מתות.
אין לדעת מתי,
הוא מביט בעיניי.
וחודר לעומק,
אל תוך תוכי אישוניי.
הוא לבוש בשמלה,
נקייה מכל,
ללא לכלוך,אך לפעמים רובצת חול.
עם גלימה צחרחרה,שעליה שומר,
ובמשפטו הקבוע שתמיד הוא אומר,
הוא מושך לעברי את הגלימה
הארוכה,
כמציע שאמשוך בה,ואקח אותה.
מנסה לפתותי,לעשות זאת שוב ושוב,
וכשמתקרבים צעדיו,
והוא בא לשוב,
רגליו ההולכות,
משאירות עקבות.
עקבות שמדם כהה עקובות.
אך איני פוחדת,כשרואה זאת.
לא מסוקרנת,ללא הפתעות.
ללא רגשות,ללא הרגשות.
וכשהזמן רץ,
ואני פוגשת בו פעם נוספת,
פחד ממלא אותי,
משלים את החסר במשך השנים.
סקרנות אודות רגליו המדממות,
מתמלאת בי לפתע מבפנים.
וצמרמורת עוברת,
חודרת,דוקרת.
וגוש בגרון,
שאומר לי:
"הגיע הזמן לישון."
לא מצליח להשחיל את שלושת
המילים.
ורוק לא מצליח להיבלע בגרוני.
תחושת הסוף,קרבה בי.
תחושת הזאת התקרבה בי.
ידידי הוותיק אומר,
את אותו המשפט עליו תמיד חזר
וחוזר:
"תבואי איתי?"
חיוך מבצבץ ורק כעת אני מבחינה,
באישונים הצחורות שלו,
משתחררים מהסוואתן זה עתה.
הוא מושך בגלימתו לכיווני,
והפעם,כמצליח לפתות,לפתותי.
הוא הופיע הרבה כך בזמן האחרון,
ותחושותיי בהדרגה מתחזקים,
מיומו הראשון.
כעת הוא חזק,וגובר עליי,
וגרוע יותר,גובר על חיי.
הבדידות של שנותיי גוברת,
וכך גם הופעתו לא נגמרת.
ואני כבר יודעת לשם מה הוא איתי,
מרגע היוולדתי,מרגעי היווצרותי.
בלית ברירה,ובפיתוי רב,
הושטתי לו את ידי,
בחיוך מצער רחב,
הרגשתי בקור,
של עורו הצחור.
נגעתי בגלימה,
וראיתי רק אור.
כמצטרפת לראות בעיניו המתות,
או מלאך מלווה שלי,
זהו הסוף?