לא יקרה שיהיו לי חברות לנצח?

בתחילת השנה, כשהגעתי לבית ספר חדש, לא היו לי חברות.
גם לא בבית.
הרגשתי רע. היה עצוב להיות לבד.
ואז, בבית הספר, בהפסקה, הגיעו שתי בנות.
הן התיישבו על ידי. הן דיברו אחת עם השנייה, קצת פנו אליי.
לא נפתחתי אליהן מהר. בסוף דיברתי איתן הרבה, נפגשנו גם מחוץ לבית הספר (שגם לא בעיר שלי).
ואז הן רבו.
ניסיתי להבהיר להן שאני לא נגד אחת מהן, אני עם שתיהן ולא כועסת.
זאת לא הייתה הפעם האחרונה שהן רבו. אבל הכל נגמר.
היינו בהפסקות עם ידיד שלנו, שהפך לחבר שלי.

בסוף השנה קרה משהו. אני – רבתי – איתן.
לא הבנתי מה קרה, לפעמים אני לא בדיוק… מבינה.
אני זוכרת שהבנתי שדיברנו ואז הוא הופיע. חבר שלי.
החברות שלי אמרו שהוא מקלל אותן. אני הייתי עצובה זה אך לא ידעתי מה לעשות.
חבר שלי היה די רחוק מאיתנו. אחת החברות שלי התקרבה אליו ודיברה אתו.
הם היו די קרובים אלינו אבל לא שמעתי שם פרט מהשיחה איתם. הייתה הפסקה, כולם הרעישו.
אני לא זוכרת מה אמרתי אבל נוצר ריב.
זה היה הריב הכי גדול שזכרתי. הכי ארוך. הכי כואב.
דיברתי איתן, ניסיתי לדבר. הן התעלמו ממני.

יום אחד, כשנסעתי בהסעה לבית הספר (כמו תמיד) אחת החברות כתבה לי בוואטצאפ שהיא סולחת לי ושהכול היה סתם.
היא לא ענתה לשאלות שלי 'למה רבנו?' היא רק אמרה שזה היה סתם ושלא כדאי להתעסק בזה.
היא הייתה איתי עד שהחברה השנייה הגיעה. היא איחרה וידעתי שהיא תאחר, זאת לא פעם ראשונה.
באותו היום דיברנו (עם המורים כי אחרת הן לא היו מדברות איתי)
בריב הייתי על סף בכי. ביום הראשון לא רציתי לאכול עד שלא יכולתי יותר.
גם אם כמעט בכיתי זה לא אומר שהצלחתי לבכות (ניסיתי לבכות) זאת בעיה שלא אמור לעניין אף אחד.
אחרי שדיברנו ואמרתי לחברות שלי שאין באפשרותי לדבר עם חבר שלי על זה שהוא מקלל אותן למרות שאני רוצה, והבנתי שבגלל זה היה הריב הן סלחו לי, רק ש…

החברה שדיברה איתי אמרה לי שהיא נגררה אחרי השנייה והשנייה כעסה על זה.
והן רבו.
יום או יומיים אחרי (וברור שניסיתי להפריד, לפייס אותן) הן חזרו להיות חברות בטענה שזה סוף שנה וכדאי לא להיות בריב, גם שהן עוברות לבתי ספר אחרים.

אני עוברת לבית ספר של אחת מהן בעוד שנתיים. ביקשתי לעבור שנה הבאה. לא הצלחתי לשכנע. הבעיה שיש סיכוי שהחברה הזאת לא תהיה עוד שנתיים בבית הספר הזה.

ובסוף, החברה שעוברת לבית ספר שלא אהיה בו, ניתקה קשר איתי, עם החברה שלנו ועם כל שאר בית הספר. אבל בי ובחברה זה פגע יותר.

זה החיים שלי, מה לעשות?