לילה

הוא יושב בבאר ישן, נשען על דלפק מצולק מדמעות של בודדים. לידו הוויסקי מסוג לתוך כוס עשנה. מעילו העבה נח על מושב לידו וכובעו שמוט על פניו. עוד לילה של לבד.
דמות נכנסת לבאר, גבר צעיר נראה כבן עשרים, לרגע כולם מסתכלים עליו וחוזרים לעיסוקם. ההרגשה משתפרת בבאר הישן, הדמות ספק הולכת ספק מרחפת לעברו מניחה את עצמה על מושב לידו.
– חיכיתי לך, אומר האיש עם הכובע, זקנו רוטט תוך כדי דיבורו.
– אני פה, הוא ענה. קולו כפעמונים של רוח סתיו
-אתה יודע מה נעשה נכון? מה קרה לפני שבת, כולם למעלה שמעו על זה. הוא אמר
-יודע אני, ולא אכחד שנראה שזו אינה הדרך. ענתה הדמות. מדוע כך? שאלה
-שלוש פעמים נפלתי, שלוש פעמים היא הפנתה לי את הגב. לא יכלה להתמודד איתי. ענה המזוקן. מוזג לעצמו עוד כוס של נוזל ענברי.
-אז ליבך רוחש נקם? שאלה הדמות.
-לעולם לא. אני אוהב אותה. תמיד אוהב. ורק אותה. קולו של המזוקן נשבר מעט.
-אתה יודע שהיא תנסה להכאיב לך ותפגע בעצמה. אמרה הדמות
-אני מקווה שלא, ענה המזוקן, וגבו השתוחח מעט יותר. נתתי לה את כולי. אני מקווה שאחרי כמה זמן היא תיזכר בטוב ותדע את הדרך שלה. מקווה שלא תשחית את עצמה לפני.. הכאב יפגע בה הכי הרבה.
-אתה יודע מה היא תעשה, הדמות התבוננה בזוקן
-אני יודע, ואני מתפלל לאל שתבין לפני, שהכאב שיש אינו יכול להעלם ע"י כאב אחר. פשוט יכאב לה יותר.
-זה מה שיש לך בשבילה? ענתה הדמות. כאב?
לא, ענה המזוקן, השארתי לה את ליבי. תלשתי אותו מאצלי, ושמתי אצלה. לעולם. אני לא אחזור לעולם לאיפה שהייתי, נתתי לה את כולי.
– אז למה? שאלה הדמות, קולה מביע אכזבה עמוקה
הדמות המזוקנת שתקה, לוגמת מעט מהוויסקי המר.
-אתה עדיין שלה, קבעה הדמות, אמור לי, למה זימנת אותי
-אני הורס אותה, בכל דבר שאלך, בכל פעולה שאעשה, אני הורס אותה. זו האמת .
זו הסיבה שלא יכלנו להפגש כנראה, אני מכלה את נשמתה וגופה. והיא תיתן לי הכל. בשמחה.
לא מוכן לכך.
-עוד פעם אתה לוקח לה את ההחלטה, שאלה הדמות, אתה חושב שהקרבן שלך שווה משהוא? שכך זה צריך להיות?
-לא, אבל הגענו לנקודת שבר. ושם בנקודה הזו, בגלל מה שקרה, לקחתי את ההחלטה. לתת לה ללכת. אם הייתה נשארת הייתי מחבק אותה. אבל היא בחרה ללכת. זה כאב לי לשתוק. כאב לי לא להגיד לה עוד פעם שאני אוהב אותך. אבל הפור הופל. היא הפנתה את הגב פעם אחרונה. ואני, הפעם שתקתי.. המזוקן הניח את הכוס על הדלפק. מוסיף דמעה אל תוך לשדו של העץ.
-אמור דבריך, אמרה הדמות.
-לך, אמר המזוקן, שמור עליה. תן לה נחמה ברוח סתווית, תן לה הבנה של אהבת אמת. תן לה להרגיש בטוחה. כך, מעצמה.
-אתה יודע שלא זו דרכי ענתה הדמות.
-אני יודע עזריאל. רק עזור לה. היא תהיה חייבת למצוא את דרכה עכשיו, ליבה שלם, כואב, אבל שלם. אני מתפלל לאל שלא תשבור אותו שוב כדי לא להרגיש את הכאב השלם.
אני תמיד אוהב אותה.
-אתה יודע שבזה אתה לוקח זכויות ממך, אתה מכניס את עצמך בשערי האש בשבילה.
-המזוקן התבונן בו דמות בפעם הראשונה מאז שהיא נכנסה לבאר. עיניו יוקדות אש. "אם יתן איש את כל ביתו באהבה בוז יבוזו לו" ענה.
-אמת, ענתה הדמות. אעשה ככל שייתן לי האל.
הדמות נעלמה אל תוך החלל הריק, יושבי הבאר האחרים רק הרגישו יותר אפורים עכשיו. שוכחים בכלל את האור שהרגישו.
המזוקן קם מכיסאו, זורק את הכסף בצלחת המונחת שם. רגליו הכבדות עוברות בין המושבים.
יוצא מהבאר.
בלילה החמים הוא הרגיש כבר את השינוי, מוסתר הוא עכשיו, רק בעוד חדשים הוא יצא, אך הגלגל כבר התהפך. האוויר רטט. הוא נאנח כאיש זקן והתקדם לעבר השביל השחור שחיכה לו.
בין הצללים ברק כסוף, ליבו שלו נחתך, פגיעה יחידה.
מחר בבוקר ישאלו בחדשות אם זה על רקע לאומני או פלילי.
הלילה ליבו דימם בפעם האחרונה.
"אוהבך"