כתום ולבן

כמה דקות של מבט ממוקד, דרך עיניים שהחלו להתעייף, בכדור הכתום, מונח על רדיד אלומיניום שתכננתי לעטוף בתוכו את לבן לכבוד מלאכת ריסוק הכדור כדי לשמור על הרסיסים פן יזנקו לכל עבר. בכלי הריסוק אני יכול להשתמש בחפצים לביתיים למיניהם: מפתחות, דאורדורנט, שלט המזגןף פטיש שניצלים ועוד.
ניסיתי פעם לערבב את הלבן בכתום, שלו יש לי מרשם, אבל זאת הייתה חוויה מוזרה למדי מלווה בשכיבה במשך שעה שעתיים בספה, מזיז את הראש ואת הגליים מצד לצד, מדי פעם מציץ לטלוויזיה, דלוקה על תוכנית בישול ואז מחשבה צצה ועוד אחת – "הוא מבשל תנין!". זה לא שהפסקתי עם הלבן, אני פשוט אקח אותו כשיקרה לי משהו נוראי, כמו ביום שלישי הזה כשירקתי על חבורת בנות. זאת הייתה הפעם היחידה שהשתמשתי בו, אחרי דבר כזה החלטתי שאני רוצה להוסיף עוד ועוד ולא רק את הכתום, כי את הזעם, הפרא והשיגעון הוצאתי. אז לקחתי את כתום במינון טיפה יותר גבוה מהלבן וזה עשה את שלו.
אשוב אל סיפורי.
לאחר כמה דקות של התמקדות בכדור, נשמעו שתי דפיקות מהירות וחלשות מהדלת. הדלת נפתחה, זאת הייתה אמא שלי, שקים מתחת לעיניים, פה מעוקם, ושיער עבה אסוף לאחור בעזרת קוקו. "לקחת כדו – מה אתה חושב שאתה עושה?!" צעקה אליי ומיד הנמיכה את קולה כדי לא למשוך את תשומת הלב של אחיותיי לחדרי, "בעז, חשבתי שהסיפור עם הכדורים נגמר" "הוא נגמר,אמא. הנה אני לוקח אותו עכשיו… תוכלי להביא לי כוס מים?" "אתה חושב שאתה יכול לעבוד עליי ככה?", הפנתה את מבטה אל הדלת ומצאה כי עדיף לסגור אותה. "חיכיתה לי, בשקט סתם ככה, בלי לקרוא לי? אתה לא חושב שזה מוזר? אתה מספיק גדול בשביל להסתדר לבד".
גירדתי באחת הרקות שלי ועניתי: "אוקיי, אוקיי אז רציתי להסניף אותו". התאנחתי והשפלתי מבט. הגב התחיל לכאוב לי וכאב הראש שהתחיל לפני שעה התגבר מקצת. "רק רציתי", "רק רצית מה?". באמת שלא ידעתי איך לענות לה. לפחות יש לי סיבה ברורה למה לקחתי את הכדור כתום. סיבה טובה,לדעתי. אני מסניף כל יום את הלבן מתחילת השבוע. אולי בזכות הכדור ירקתי על הבנות?
אני לא יודע.
אחרי וויכוח שנמשך כשבע דקות ואי נתינת סיבה, עניתי לבקשת אימי וזרקתי את הכדור לפח הריק וכשהכדור הגיע לתחתית, הרגשתי שאני חייב להתנצל לחבורת הבנות.
עכשיו לא אוכל לקחת את הכתום?