הקומדיה הרומנטית של אוליביה ג'פרסון – 1
אף אחד לא בא להלוויה של בריאן מרטין. הוא היה אירי ממוצא קנדי, מה שמראה שהחיים יכולים לגוון לפעמים. לא נעים לי להגיד את זה, עכשיו – במבט לאחור, אבל מר מרטין היה הקשיש המסתורי הנורמטיבי. הוא היה איש חמום מוח לפעמים, מלא מסתורין ובעיקר חתיכת מניאק. לא הייתה לו משפחה – אחד המרכיבים לזקן המסתורי הנורמטיבי. אף אחד לא הכיר אותו – חוץ ממני ומבנדיקט, החבר שלי. לא הייתה לו צוואה, רק דף חשבון מקומט שהצמיד למקרר שלו עם מגנט:
"אם נתנתי למישהו להיכנס לדירה שלי – הרי אני מת. תעשו לי טובה, אל תשרפו אותי, בסדר? למרות שהייתי כלום בחיים האלה לא מגיע לי להישרף כמו מפגר. חוץ מזה, אני יהודי. מומלץ בחום להזכיר את זה בהלוויה שלי, שאני יודע שליב תטרח עליה למרות שהיא בקושי מכירה אותי. אם את קוראת את זה, ליב, אני בחיים לא אומר לך את תאריך הלידה שלי. רגע, אני לא בחיים. אבל עכשיו אני כן, ואני לא אעשה את זה.
אה, וכמה דברים שרציתי להגיד לך, גברתי הצעירה. אין מקום בדף הזה, אז כבר ארגנתי מראש מחברת קטנה בחדר השינה, מתחת למזרון. הי, את חיה, למה שלא אהפוך את חייך לקשים יותר באותה הזדמנות?
מהחיים עד לקבר ומעבר,
בריאן סמואל מרטין."
למרות שהוא היה מניאק לכולם, אליי הוא היה נחמד. כאילו הוא הסבא שמעולם לא היה לי. המניאק זו הייתה התדמית החיצונית שלו, המוניטין ששמר שלא ייהרס לו. הוא היה די נחמד בסופו של יום, קשיש נגד מערכות הרווחה של אמריקה, שבטוח שנועדו בשביל לפנות מביתו לבית אבות מסריח בלינקולן.
רגע, אוליביה, תסתמי רגע. זו הייתה רק הקדמה להרפתקאה הדפוקה שהוא אילץ אותי לעבור. אני יודעת, זה נשמע סיפור כמו 'מחפשים את אלסקה' או 'ערים של נייר', אבל זה הסיפור הנועז שלי, שאוכל לספר אותו לנכדים.
אז, אם אתם רוצים להקשיב, תצטרכו לסתום ת'פה ולשבת בשקט. ואם לא… טוב, זאת בעיה שלכם.
וואו, איזה כיף להיות גסה. בחיים לא ניסיתי את זה.
תגובות (0)