לילי
בהרי האלפים, למרגלות הרי השלג, בכפר קטן, נולדה תינוקת. קראו לה לילי ובגיל שבועיים היא כבר חייכה.
ומאז לא חדלה.
היא חייכה בדרכה אל הנחל לשאוב מים לבישול, וגם בדרך חזרה במעלה ההר. ביום שלישי כשלקחה את הכבסים לשפשוף בנהר, וגם כשתלתה אותם על העצים וחיכתה עד רדת הערב שיתייבשו. היא חייכה בשנים של שפע, שהאדמה הצליחה להניב יבול טוב, וגם בשנים בהם כרעה האדמה תחת הכפור ולא היה הרבה מה לאכול.
החיים למרגלות הרי השלג לא זימנו הרבה רגעי בטלה, את המעט שהיה העדיפה לילי לבלות עם זקני הכפר, מהם היא למדה. ולמדה.
זקני הכפר לא היו זקנים שבעי שנים, אנשים בעבר לא האריכו ימים. מי שהגיע לגיל חמישים כבר נחשב זקן וחסר תועלת. העבודה הקשה, הקור, התזונה הדלה והדאגות לעתיד לא הטיבו עם הגוף והוא נשחק וכאב, התבלה ושח עם השנים. אך גם השנים המועטות ציידו את הזקנים בניסיון ובידע שימושי שלילי קלטה וספגה וזכרה.
השנים עברו, לילי גדלה להיות נערה יפה ושמה הלך לפני כאישה חכמה שהשיאה עצות נבונות לכל דורש. היא נישאה לבחור וילדה וגידלה ילדים ונכדים ונינים שעזבו והתפזרו בעולם שזימן להם אפשרויות.
כן, לילי, שכל חייה האירה פנים לעולם, האריכה ימים.
היא הגיעה לגיל שבו השיניים החלו לנשור והשיער כולו הלבין והפנים נחרשו קמטים ויבלות הופיעו פה ושם ועל האף.
האנשים בכפר שמעולם לא ראו אדם זקן באמת, החלו לכנות אותה "המכשפה". זה כמובן לא מנע מהם להמשיך ללכת לבקש את עצותיה ולקנות את התרופות שהיתה רוקחת. היו לה תרופות לכל חולי, גם ליבלות, אף שאת שלה לא ריפאה מעולם. היא היתה רוקחת שיקוי לתחלואי בטן ומשחות למדווי גב ופרקים, היתה לה אפילו תרופה ללבבות שבורים, על אף שמי שנטל אותן הרגיש מסטול לפרק זמן.
אך רוחות רעות החלו לנשב בקרב אנשי הכפר. היו שהאשימו את המכשפה בכפור הגדול שפקד את הכפר, היו שלחשו שפייר השתגע בגלל קללה שהטילה בו. וכשמועצת הכפר התכנסה לדון אם להעלות אותה על המוקד, היא לקחה איתה את גריבו החתול, כמה זרעים וכמה קדרות, ויצאה אל היער. היא העמיקה אל מעבי היער, רחוק רחוק מעין אדם, שם, ליד הנחל, הקימה ביקתה רעועה, שתלה גן ירק והנביטה את צמחי המרפא המופלאים שלה.
היא לא היתה צריכה לראות את בני כפרה הטיפשים כדי להטיל בהם את כשפיה. הא! הא! האא!!
תגובות (0)