רוצה להיות סינדרלה פרק 14

שמתי בקערה מספר בצים והחלתי לטרוף אותם מנסה להתרכז בהכנה. הרגשתי את עיניו של האביר בוחנות אותי, איך אפשר להתרכז ככה חשבתי.
"איזה התרגשות, יש לנסיך יום הולדת" אמרתי בחיוך. "הלוואי שיבחר בי ככלה" את זה בוודאי פיללתי בלב. הסמקתי רק מהמחשבה הזאת.
"מה כל כך מרגש בזה, בסך הכל עוד יום הולדת, כמו כולם מגיל 17 יהפוך ל18 ,למה עושים מזה עניין? אמר האביר באדישות שעיניו מביטות לכיוון החלון.
טפיחה של ידי על השולחן הקפיצה אותו, הוא מיד הביט לכיווני.
"לא ציפיתי ממך שתדבר ככה" אמרתי בפנים רציניות. "אתה והנסיך חברים טובים לא?, אתה חייב לפרגן לו. איך זה לא ירגש אותנו שהנסיך יהפוך מנער לבוגר, הוא אפילו יישא לו אישה ובקרוב יוכתר למלך האיי, יש לי ציפיות גדולות לגביו".
פניו של האביר היו המומות. "זה שהוא נולד להיות נסיך זה לא אומר בהכרח שהוא יכול למלאות את מקומו של המלך" הוסיף ופניו נראו טעונות.
"אני מסכימה," הוספתי מוציא את כול האנרגיה בערבוב הבלילה. "אבל הנסיך עשה כל כך הרבה למען תושבי העיר. הוא אדם טוב לב, הגון וחכם במיוחד, מי אתה תשפוט או…"
האביר סובב את ראשו ומעט כופף אותו, שערו השחור הסתיר את פניו נדמה שכיוון לעשות כך, אך עדין יכולתי לראות את לחייו המסמיקות.
לבי החסיר פעימה. הסמקתי מיד. תחבתי את בלילה לתוך תבנית, הכנסתי אותה לתנור, סגרתי את התנור, כוונתי את השעון, ניגבתי את ידי ויצאתי מהמטבח.
"יופי לולה, שוב אמרת משהו לא במקום, מתי תלמדי לסתום את הפה הגדול שלך." רטנתי.
הלכתי משם נזכרת בפניו שלפתע ראיתי את דרן ליד עץ התפוחים הסמוך לחדר האוכל. הוא עלה על סולם, שמתחתיו הונחה סלסלה. העץ היה מלא בתפוחים המוכנים להיקטף. חייכתי שראיתי אותו. אני לא מאמינה שהוא יעזוב את האי בעוד מספר ימים, הוא אכן אחד האנשים המעצבנים שפגשתי, אבל היה מעט בודדה בלעדיו.
"דרן" רצתי איליו.
דרן הפנה את ראשו לכיווני במשמע את שמו "אוה, לוליטה. בוקר טוב".
"בוקר טוב" נעמדתי לידו מסתכלת על התפוחים העסיסיים על העץ.
" גם את ערה בשעה מוקדמת כל כך למרות שיום שבתון בגלל הנשף?" אמר בקול מאוס לאחר שחטף הרצאות רבות לחשיבות יום זה.
"הנסיך הגיע היום" אמרתי מקפצת בעודי מותחת את ידי לכיוון התפוחים.
"שמעתי". קולו נשמע עצבני.
הבטתי בדרן, חיוכו שהיה לבוש על פניו באופן קבע הוחלף במבט חלול.
"דרן?" אמרתי מעט מהססת לא יודעת איך להתייחס להבעת פניו.
דרן לא הגיב. "אז, את היום עם הנסיך? ככה שמעתי." הוא שאל ונדמה שכעסו גבר.
"לא, לא. אמרתי זה לא הנסיך, זה אדגר, חבר טוב שלו מרתה התבלבלה בניהם". גיחכתי מעט מנסה לשנות את האווירה המלחיצה ששררה לפתע.
משב רוח נעים של הבוקר חלף על פני, השקט שנוצר גרם לציוצם של הציפורים להתגבר. שירה של ילדים שהיו בשיעור מקהלה הדהד. נשענתי על גזע עץ התפוחים. ראיתי כמה ילדים בחצר עורמים עצים בכדי להדליקם למדורה בערב, כך הינו נוהגים כול שנה בכדי לציין את יום הולדתו של הנסיך. תמיד אהבתי את היום הזה, האווירה בבית היתומים הייתה שונה. פתאום אנרגיה טובה הציפה אותי וחיכיתי לעצמי.
"חיפשתי אותך" אמר האביר שעמד מולי בפנים מודאגות. "למה יצאת מבלי לומר מילה".
"סליחה" מלמלתי נזכרת בפניו המסמיקות.
"הוד מעלתך" אמר דרן יורד מהסולם ומיד קד. אינו מביט בעיניו מפאת כבוד.
"דרן" מיד הרמתי את ראשו, "את יכול להשליך את הסמכות זה לא הנסיך, זה אדגר, ההוא שהזכרתי קודם, חבר של הנסיך". אמרתי מושכת את דרן בכוח מאחר והמשיך להתנגד.
"אל מה את מדברת" אמר דרן ברצינות והוריד את ראשי לכדי קידה. "תסלח לה, הוד מעלתך" המשיך דרן כאדם הכנוע למעמד הדמות המלכותית שניצבת מולו.
הבטתי בקושי 'באביר השחור' בעודי מתנגדת למשיכתו של דרן שהפעיל לא מעט כוח.
האביר עמד זקוף ידיו מאחורי גבו, מביט בדרן. לפתע תקפה אותי צמרמורת וגופי השתתק שראיתי את מבטו של האביר עיניו הכחולות השקיפו מבט סמכותי ביותר, יכולתי להרגיש אנרגיה מלכותית מימנו. "הרם את ראשך" אמר האביר קצרות.
דרן ציית מיד והרים את ראשו.
"מה שמך?" שאל האביר באותה אנרגיה מלכותית שעיניו תרות את מראהו של דרן.
"מה זה האווירה הזאת" הצרתי בחיוך. "קדימה האביר השחור, די עם הקטע המביך הזה, דרן יותר גדול ממך, תן לו כבוד." הוספתי טופחת בחזהו בעליצות.
"תנו להציג. זה דרן הוא הולך להיות הבן זוג שלי לנשף" הצבעתי לכיוון דרן. "וזה האביר השחור, חבר. ח-ב-ר של הנסיך" אמרתי מצביעה לכיוון האביר.
"עכשיו תסתדרו בניכם" אמרתי הולכת לכיוון הרמת העצים שיגמרו כפחם בסוף הערב. "ותשלחו את הרשמיות, בסדר" הוספתי ברכות. משאירה להם את הזמן להכיר.
האביר ודרן הביטו בלוליטה שהתרחקה ואחר אחד בשני והאווירה הסמכותית מיד הפכה לעוינת.
"בן זוג לנשף?" שאל האביר ועיניו הכחולות ננעצות בדרן שהיה מעט נמוך מימנו אף על פי ששניהם היו גבוהים במיוחד.
"האביר השחור?" החזיר דרן, שהוא קרב אליו ומבטו נראה מאיים לאור האינטימיות החבויה שהייתה בין האביר לוליטה.
עדין יכולתי להרגיש מאחורי גבי את האווירה הכבדה שהייתה שם. הסתובבתי לשם בכדי לראות איך הם מסתדרים, הם היו נראים קרובים מאוד אחד לשני נדמה שהאווירה הפכה לעוינת. אני חייבת לחשוב על משהו בכדי לשנות את זה שיוכלו להסתדר. הדבר הראשון שעבר לי בראש ודי חכם הייתי אומרת זה פשוט..
להתעלם.
"למה לי להתעסק עם דברים בעייתיים ומורכבים" חשבתי באופטימיות מפחידה.
"תפוחי אדמה צלויים" חייכתי לעצמי שאני מסדרת את העצים בתוך המעגל אבנים שתחם את האש שלא תשתולל החוצה.
"מה זה כול העצים האלה?" שאל האביר.
"אההה, זה, אנחנו חוגגים בערב את יום הולדתו של הנסיך, כמו בכל שנה תחת מדורה ענקית, מלוות בשירים ומטעמים" נעמדתי והחלתי ללכת דרך השביל המוביל לגינת הפרחים היפה שגידלנו בשיעורי גננות.
האביר רק הנהן בראשו ותאם את קצב הליכתו לשלי.
"לנשף?" החלתי לשאול. "יש לך בת זוג?" שאלתי נהנית מהשלווה ששררה בחוץ. הבטתי באביר שלא הגיב. הוא החזרי לי מבט המום.
"מה?, למה הוא המום, שאלתי משהו לא בסדר" תהיתי לעצמי.
הוא היה נראה מבולבל הוא החל למלמל משהו לעצמו.
פתאום נלחצתי "לא שזה ענייני" מיהרתי לומר "כולם בבית ספר מדברים על זה אז סתם שאלתי ו.."
החלתי להסמיק וקולי נהיה שקט.
אביר הרים את ידו בביטול בכדי להפסיק את המבוכה ששררה בנינו.
"את בטח היית רוצה ללכת עם הנסיך?" שאל האביר שובר את השקט שנוצר.
"כן" עניתי בלי להסס.
"לפחות תהססי קצת" אמר האביר בחצי חיוך.
גינת הפרחים הייתה מרהיבה. נזכרתי במאמץ הרב שעשינו בכדי לגדל אותם זה העלה בי חיוך.
"איך אתה מתרשם מבית היתומים, ביתי הקט?" שאלתי מחדשת אנרגיות.
"מקום מאוד חם, כולם משפחה אחת גדולה" אמר מאט את קצב הליכתו.
חייכתי על התשובה הבלתי צפויה של האביר הידוע בקרירותו. "חם, בחורף אפשר למות פה מיקור מאחר ואין לנו חימום, יש ילדים שהיו חולמים לשבת מול האח בימי השלג הקפואים. אכן אנחנו משפחה גדולה, גדולה מידי הייתי אומרת שאין מספיק מקום לכולם, למרות שאני אוהבת את כולם הייתי רוצה מדי פעם קצת פרטיות".
האביר נעצר לפתע ונעמד מולי, מה שגרם לי לעצור גם כן ולבחון את הבעת פניו שאולי תרמוז לי על פשר העצירה.
האביר לא אמר מילה. פרץ של רוח הניד את שער ראשו השחור שכיסה את פניו אך יכולתי לראות בברור את עיניו הכחולות זוהרות מבדרך כלל בעזרת קרני השמש הבוהקים. מבטו גרם ללבי להדום , החלתי להסמיק, שנאתי את עצמי שהיתי חשופה כל כך . הוא החל להתקרב אלי בצעדים איטיים אך מאוד עוצמתיים, כל צעד אחד שלו לקח חתיכה מנשמתי.
"אדגר?" שאלתי לוקחת צעד אחד אחורה אחרי כול צעד אחד קדימה שלו.
הוא לא אמר מילה והמשיך להתקרב שעיניו מביטות בי, חודרות לתוכי, כאילו שחושף וזועק ללבי בתקווה שישמע.
המשכתי ללכת אחורה עד שגבי נתקל במשהו, היה זה עץ גדול שהיה בשיא פריחתו. קולות ענפי העץ נשמעו נלחמים עם רוח להישאר במקומם שגרם להקריב כמה עלי כותרת של פרחים לבנים נשאו ברוח. שערי התנופף ברוח ונגע מעט בחזהו של האביר שהיה עכשיו קרוב במיוחד. העברתי את שערי מאחורי אוזני כדי לפנות את השער שעף על פני ללא שליטה, אך ללא הועיל. לאחר כמה שניות של מאבק, עשה זאת האביר והעביר את שערי מאחורי אוזני.
"אני אדאג לזה" אמר האביר כעונה על טענותיי. תשובתו נחתה על נפשי, בשנייה הרגשתי שלווה וביטחון מהמילים שאמר שהכול היה בסדר ושאין לי למה לדאוג יותר. השלווה הופגה שהרגשתי את נשמותיו של האביר. הוא היה קרוב, קרוב מידי. ומתוך דחף כיסיתי את פי בידי ועצמתי את עייני, פניי בהרו מחום ולבי- הוא כבר ויתר.
"מר. אדגר". נשמע קולו של תומאס.
פקחתי את עייני וראיתי את פניו של האביר שהיו קרובות כל כך, הוא הביט בי והבעתו נראתה כעוסה.
"מר. אדגר" קרא תומאס בחוסר סבלנות.
האביר אחז בכף ידי וקרב אותה לפיו " נתראה בנשף גברתי" הוא אמר ושוב אותו מבט שגרם לכל גופי לרטוט וללבי לדום.
רק אחרי שהאביר נכנס ונתן לתומאס נזיפה על הפרעתו ומכוניתו התרחקה. הורדתי את ידי מפי ונסתי ללמד את ריאותיי לנשום שוב.
מה הוא תכנן לעשות?!
********
לנשק אותי?! אז כבר רגלי אבדו יציבות ונפלתי יושבת מתחת לעץ.