היורשים \ פרק 1.

תקראו את הרציתי להוסיף :)
פרק 1-
כל חיי שאלתי את עצמי מה המשמעות של להיות יורש. זה מי שאני, זה מי שאנחנו. אנחנו היורשים, יורשי עצר של כל הממלכות החזקות שיש בעולם. איחדו אותנו ביחד, בתוך בית ספר אחד כדי למנוע אסון, להכין אותנו ליום הדין. איכשהו, כולנו נולדנו באותה שנה , באותו יום. ה- 18. כל אחד אומנם נולד בחודש שונה, אבל זה אומר משהו. כל החיים שלנו למדנו ששמונה עשרה משמעותו שלמות. ולכן, ביום ההולדת ה-18 של היורש הכי צעיר. יגיע יום הדין. היום בו נצתרך להתמודד עם הגורל שלנו. ולהלחם באייסי , המכשפה מקורינתוס. אני היורשת הכי צעירה. בעיקרון אלו אחי ואני. אבל זה אני. אנחנו תאומים והוא נולד ראשון. במשך חמש שנים, מגיל 13, מכינים אותנו ליום הזה. ליום ההולדת שלנו. ליום הדין. "מתרגשת?" שאלה אותי שרלוט. החברה הכי טובה שלי. "לא יודעת אם אפשר לקרוא לזה התרגשות. אני מתה מפחד. מחר.. מחר זה היום שהנבואה תתחיל" אמרתי לה "את זוכרת את הנבואה , נכון?" היא שאלה אותי. "ביום הדין.. נסיך אחד ונסיכה אחת יתאהבו. האהבה הזו תרגום הרס וחורבן. אבל מתוך ההרס והחורבן יצמח אושר, שמחה, ואהבה. שתופץ לכל העולם. אך אם הם יכשלו. העולם לא יהיה כפי שאנו מכירים אותו" דקלמתי את מה שאמרו לנו מהיום שהגענו לכאן, לפני חמש שנים. "ברור שזה יהיה את וטובי.." אמרה לי שרלוט "אני חושבת שזה יהיה את וויליאם" אמרתי לה וחייכתי "ממש.. כאילו אח שלך יסתכל עליי בכלל.." "צ'ארלי.. את יפה.. את חייבת להאמין בעצמך." "לא! את יפה, וקתרין ודיאנה. אני לא." אמרה לי "די!" אמרתי לה וקמתי "לאן את הולכת? לנשק סוף סוף את טובי?" היא צחקה "ממש.. אני וטובי.. אנחנו שונאים זה את זה.." אמרתי לה "אז לאן את הולכת.." היא שאלה אותנו. "לרקוד.. מותר לי?" שאלתי אותה "מה שבא לך לעשות" צחקה והמשיכה להסתכל בספר שלה. לכל אחד מאיתנו יש כישרון מיוחד. שלי זה הריקוד. למשל אחי, וויליאם, יודע לדבר, לנאום. שרלוט זוכרת את זה מה שלמדה או קראה אי פעם, דבר שיכול לעזור מאוד. פיליפ יודע את כל השפות המדוברות בעולם. וטובי.. המומחיות של טובי זה להלחם. הוא יודע גם להכין חרבות ושריונות, הוא כזה מוכשר. אני שונאת לחשוב עליו. כי כשאני חושבת עליו יש לי פרפרים בבטן. אני מעולם לא הייתי דברנית גדולה. בגלל זה אני אוהבת את הריקוד, אפשר להביע את כל הרגשות בעולם, בלי לדבר אפילו מילה אחת. זה מדהים. התחלתי לרקוד. בלי לדעת באמת מה אני רוצה לעשות, נתתי לגוף שלי לזוז. רקדתי בעיניים עצומות. כשהרגשתי שאני מוכנה פתחתי את עיניי. טובי עמד מולי. מסתכל עליי. בהלם. "אני מצטער.." הוא סינן אליי "חשבתי שהחדר ריק. היה פה שקט" הוא אמר לי והסתובב. "חכה!" אמרתי לו . רציתי לראות אותו. את המבט שלו. אני אוהבת אותו, אבל אני לעולם לא אגיד לו את זה. הוא שונא אותי, אני אפילו לא יודע למה. "מה?" הוא שאל אותי. רציתי להגיד לו שאני אוהבת אותו. ואני מפחדת. בגלל מחר. "לא.. לא משנה.." מלמלתי לעברו "תקראי לי שתסיימי, טוב?" הוא אמר לי. והעביר את מבטו על כל גופי. הנהנתי אליו והוא הסתכל לי בעיניים עוד פעם אחת והלך.
————-
"יום הדין.." שמעתי את קתרין ממלמלת לדיאנה. "אני מפחדת" דיאנה אמרה לה. "גם אני" אמרתי להן ושתיהן הסתכלו עליי והתחילו לדבר בשקט. "מה יש לכן?! אנחנו צריכים לעבוד ביחד! כולנו! וזה לא יעזור אם אתן לא מדברות איתי!" אמרתי להן. "תראי! זה שאת נסיכת סקוטלנד וצרפת ואת תהיי מלכת אנגליה לא אומר כלום! את לא יכולה לצעוק עלינו ככה!" צעקה דיאנה וקתרין סתמה לה את הפה. "מה ? מה זאת אומרת אני אהיה מלכת אנגליה?" שאלתי אותן. להיות מלכת אנגליה משמעו זה לקחת מטובי את הכתר. ואני לעולם לא אעשה את זה. "כלום.. היא מדברת שטויות.. " קתרין אמרה לי "אנחנו צריכים להגיד לה את זה!" דיאנה אמרה לה "את מוכנה לסתום דיאנה?!" צעקה קתרין. "קראנו באיזה ספר שאת תהיי מלכת אנגליה!" לחשה אליי דיאנה. "אבל אני לעולם לא אקח לטובי את הכתר.." אמרתי להן "אולי זה חלק מהנבואה. שאומר שתהרגי את טובי" אמרה לי "אבל איך אני יהפוך להיות מלכת אנגליה רק מלהרוג את טובי?" שאלתי אותה והיא הסתכלה על קתרין. "מאיפה אני יודעת?" סיננה קתרין. "טוב.. כדאי שנלך לישון. מחר אנחנו נצתרך לקום מוקדם" אמרה לנו שרלוט. וכולנו הלכנו למיטות.
————–
"בוקר טוב.." מלמלנו כולנו אחד לשני. "מזל טוב" כולם אמרו לי ולוויליאם. "תודה.." מלמלנו שנינו. "ילדים יקרים שלי" התחילה להגיד אמיליה, זו שהייתה המלווה והמורה שלנו כל השנים. "אני אוהבת אתכם מאוד, אתם מוכנים. אתם צריכים לדעת לעבוד בקבוצה. כולכם חכמים ומוכשרים. וכולכם יודעים מה לעשות. בקשר לנבואה. לא כל דבר הוא כפי שהוא נראה. תמיד תזכרו את זה. זה הספר שלכם. הוא תמיד צריך להיות איתכם. כל הנבואות כתובות בספר. הוא יעזור לכם. מי יתן ותצליחו במשימה שלכם" אמרה לנו אמיליה והגישה לטובי את הספר. הוא חייך אליה ופתח אותו. היא הסתלקה במהירות, כאילו לא עמדה איתנו לפני כמה שניות. "ביום הדין.. נסיך אחד ונסיכה אחת יתאהבו. האהבה הזו תרגום הרס וחורבן. אבל מתוך ההרס והחורבן יצמח אושר, שמחה, ואהבה. שתופץ לכל העולם. אך אם הם יכשלו. העולם לא יהיה כפי שאנו מכירים אותו.." החל טובי להקריא את המשפט שכולנו יודעים בעל פה. "יש כאן המשך" הוא אמר לנו "הנסיך המבוגר ביותר והנסיכה הצעירה ביותר, יצאו למסע ראשונים. המסע שיגרום להם לראות דברים אחרת" אמר לנו והסתכל עליי. "טובי ואדלייד.." חואן סינן אלינו. "לא.. לא!" אמרתי בבהלה "אני לא עוזבת אותך!" אמרתי לוויליאם ותפסתי את ידו. "את חייבת אדי, זה הגורל שלך. הגורל שלכם" הוא אמר לי. "אני לא סומכת עליו!" התחלתי להיות היסטרית "את תהיי בסדר אדי" חייכה אליי שרלוט וחיבקה אותי. "ידעתי שזה אתם" לחשה אליי וחיבקה אותי. "אתם תהיו בסדר" חואן אמר וחיבק את טובי. "כתוב כאן שהמסע יארך שבועיים, ואם נצליח, אתם תצטרפו אלינו" אמר טובי. "בהצלחה" הם אמרו לנו והתחלנו להתקדם לכיוון דלת שנפתחה בפתאומיות. טובי תפס את ידי וחייך אליי "יהיה בסדר" הוא לחש. הדמעות כבר החלו לנזול. הסתובבתי בפעם האחרונה. מסתכלת על האנשים שחשובים שלי. ואז לפני שהבנתי מה קורה. הדלת נסגרה מאחורינו. "את בסדר?" הוא שאל שראה שאני לא מפסיקה לבכות "אני אהיה בסדר.." לחשתי אליו והוא חיבק אותי. "אתם חמודים ביחד. חבל שהזוגיות שלכם לא תחזיק בסוף השבועיים האלה" שמענו קול מעלינו. "אנחנו לא ביחד בכלל" אמר טובי "אתם עוד תהיו.." הקול אמר ותוך שנייה נהיה חושך והתעלפנו.