"אל תעזבי" – דמייני מתורגם על פיטר פן (עד עצם היום הזה)
את הולכת בג'ונגל, מודעת לכך שאין טעם לנסות לרוץ או להתגנב. פיטר יגיע אלייך בכל אופן. את מגיעה אל הקצה של קו העצים, אל החוף, ומתיישבת על החול. את קוברת את ראשך בידייך, אנחה מרוגזת נפלטת מפיך. היית בארץ לעולם-לא כבר חצי שנה עכשיו. טוב, כך לפחות חשבת. היה קשר לאמר כמה זמן עבר במקום בו הזמן עומד מלכת. הצל לקח אותך הרחק מחיי בית נוראים והיית מלאת תודה, בעיקר לפיטר והילדים האבודים שלקחו אותך והפכו אותך לילדה אבודה. את ופיטר התקרבתם והתאהבתם זה בזה. זה נשמע קלישאתי וזה דיי היה ככה, בערך. אבל בזמן האחרון, פיטר התחיל להיות יותר ויותר מרוחק. בהתחלה זה לא הטריד אותך, עד שגילית מדוע. וונדי דארלינג…
אפילו בראש שלך שמה נאמר בטון מר. לגלות שפיטר הולך לבקר אותה באופן קבוע גרם לך לרצות ברעתה. בהיותך האדם הישיר שאת, ניגשת אליו והתעמתת איתו בנושא ולשניכם היה ריב גדול שנגמר במילים אלו של פיטר "אם את כל כך רוצה לעזוב, אז תעזבי! אני נותן לך את הרשות לצאת מהאי הזה ולעזוב אותנו!". אחרי מילים אלו הסתובבת והתחלת ללכת ליציאה והכניסה לארץ לעולם-לא. לא תכננת לעזוב, אבל אם הוא רצה לתת לך רשות לעזוב למה לא? מעיפה את החול מעל בגדייך, את קמה על הרגליים שלך והן מתחילות להתנתק מהאדמה כשיד חזקה לופתת את ידך ועוצרת אותך מללכת גבוה יותר. "(ה/ש), חכי!" הקול המוכר הזה גורם לבטן שלך להמחץ אבל את מסרבת להסתובב אליו כי את יודעת שאם תעשי כך מהר מאוד תהיי בתוך חיבוקו והכל יישכח. אבל לא היום. הפעם זה לא משהו שתוכלי להחליק בכזו קלות. "מה אתה רוצה?" את מסננת מבין שינייך. "את יודעת שזה גס רוח לא להסתכל על מישהו כשאת מדברת איתו". את יכולה לשמוע את הגיחוך בזמן שהוא מדבר ורואה בדמיונך את הרמת הגבה הקטנה הזו שהוא תמיד עושה. "אז מה דעתך על שנפסיק לדבר ואז אני לא אהיה גסת-רוח יותר, לא כך?" את משיבה תוך כדיי שאת משחררת את ידך מאחיזתו. את ממשיכה ללכת קדימה, אך הוא מופיע היישר מולך מה שגורם לפנים שלך להתנגש בחזהו השרירי מאוד. היד של פיטר אוחזת בידך אז את נאלצת להסתכל עליו. "מה את עושה פה?" הוא שואל בטון רך שבקושי שמעת לפניי.
"אני עוזבת" את מחקה את הגיחוך שלו אבל העיניים שלך לא יכלו להסתיר את הכאב והעלבון שאת מרגישה. בלבול הופיע בעיניו למשמע תשובתך ואחיזתו נהפכת ללחוצה יותר. "למה שתרצי לעזוב? זה הבית שלך. חוץ מזה, את לא יכולה לעזוב בלי הרשות שלי. את יודעת את זה" הוא מדגיש את המילה שלי אך את נדה בראשך.
"יש לי את הרשות שלך. אמרת לי לעזוב לפניי כמה שעות. והמילים המדויקות שלך היו, תן לי לחשוב… הו כן. " אם את כל כך רוצה לעזוב, אז תעזבי! אני נותן לך את הרשות לצאת מהאי הזה ולעזוב אותנו!" " את מרימה את קולך באוקטבה ועינייך מתמלאות בדמעות. העיניים של פיטר מתרחבות כשהוא נזכר והוא מושך אותך קרוב אליו. "כעסתי, אני לא רוצה שתעזבי…" הוא לוחש, מביט אל תוך עינייך, אבל את לא עומדת ליפול שוב לטריק הזה של עיניי כלב. לא שוב. "אני עוזבת את ארץ לעולם לא, פיטר פן ואתה לא עומד לעצור אותי. אתה לא יכול. לא עוד. עכשיו תן לי ללכת!" את אומרת בביטחון אבל קולך נשבר בכמה מילים. להפתעתך הרבה, הוא עוזב את ידך ואת מתחילה לעזוב בשנית לפניי שקולו יגיע לאוזנייך שוב. "בבקשה אל תלכי. זקוקים לך פה. הילדים האבודים זקוקים לך. א- אני זקוק לך! תישארי".
את עוצרת והלב שלך נשבר מכמה פגיע הוא נשמע.
"אל תנסה להכריח אותי לעשות משהו, פן" את ממלמלת, עוצמת את עינייך בחזקה.
"אני לא מכריח אותך. את צודקת. נתתי לך את הרשות לרדת מהאי הזה ואת יכולה". את מרגישה נוכחות ממש מאחוריך ואת זרועותיו נכרכות סביב המותן שלך והפנים שלו נחות על השקע בצווארך. הנשימה שלך קצבית ואת לא יודעת מה לעשות כשהוא ידבר שוב. "אבל אני מתחנן בפנייך שלא תעזבי. אני רוצה שתישארי כאן בארץ לעולם-לא. איתי. אני מצטער שאף פעם לא סיפרתי לך על וונדי אבל אני יכול להבטיח לך שזה לעולם לא יקרה שוב. את חשובה לי יותר מדיי ואני לא רוצה לאבד אותך. אף פעם. אני אוהב אותך, (ה/ש)" הוא מסיים את הנאום שלו ואת מסתובבת בתוך זרועותיו כך שאתם פנים מול פנים.
"אף פעם לא אמרת לי את זה לפניי…" את לוחשת.
"לא רציתי שתעזבי מבלי לדעת" פיטר עונה. "אז אם את עדיין רוצה לעזוב, תעשי את זה, אבל אני לא נשאר כדיי לצפות". הוא מחייך אלייך חיוך קטן ומתחיל ללכת לתוך הג'ונגל כשאת מחליטה. את לא עומדת לעזוב. את אוהבת אותו גם. את אוהבת את פיטר פן! את מתחילה לרוץ אחריו, מודעת לכמה קלישאתי זה. "פיטר!" הוא מסתובב אלייך כשאת קוראת בשמו ואת רצה לכיוונו, כורכת את זרועותייך סביב הצוואר שלו והוא כורך את זרועותיו סביב המותן שלך. "גם אני אוהבת אותך…" את לוחשת לאוזנו ואת מרגישה אותו מחבק אותך צמוד יותר בזמן שהוא מרים אותך ומסובב אותך באוויר. כשהוא סוף סוף מניח אותך, הוא מסתכל אל עינייך ומתחיל לרכון קדימה. את מעתיקה את תנועותיו ושנייה לפניי ששפתותיכם נפגשות, הוא לוחש לך דבר אחד אחרון. "תודה שאת נשארת…"
תגובות (1)
גמרת לי לקרוא ואפילו להגיב על 'סיפור אהבה'. שאפו.
למען הסר ספק, אינני נכנס כלל לקרוא את מה שמתוייג כ'סיפור אהבה'.
כתיבה סוחפת ותחושה של הקורא שהוא נמצא ממש שם.
ה- (ה/ש) מאוד מפריע בעין. העניקי לגיבורה שלך שם. זה הרבה יותר פשוט.
הכתיבה בגוף שני בזמן הווה – מפריעה לזרימה של הסיפור. הוא אכן כתוב טוב, עם תאורים נהדרים, אך גוף שלישי בזמן עבר יעבוד הרבה יותר טוב.
ועוד מילה על 'אבא שלי' – הוא תמיד היה שקרן. זה הדבר היחיד שהוא היה טוב בו.
אני לא גזען, אני שונא את כולם.