באמצע החיים הוא נעלם

אני זוכרת את הפעם האחרונה שראיתי אותו. הגעתי להשאלת הספרים בבית הספר, והוא עזר לאחראית לחלק את הספרים. הוא עזר לה כל כך, בדרך הייחודית שלו. יחף על רצפת בית הספר, בכוונה, עם החיוך התמידי שלו. כל מי שנכנס אמר לו שום, כולם הכירו אותו.
כל זה שייך לעבר. ברגע אחד, באמצע יום שגרתי, ללא כל הודעה מוקדמת, אלוהים החליט שזה צריך להיות הסוף. הוא נלקח מפה ברגע, נלקח ולא יחזור.
הוא תמיד היה שם. חלק מהנוף של שגרת חיי. עוד מהימים שהייתי רואה אותו ביסודי, ביום פיג'מות ההוא בפורים שהוא בא עם דוב ענקי, כשהיינו קטנים. לפעמים הייתי רואה אותו במסדרונות התיכון, הולך ומדבר, הוא אף פעם לא שתק.
לו רק ידעתי שזו תהייה הפעם האחרונה שאראה אותו.
באמצע החיים הוא נעלם.
הוא בדיוק סיים את הבגרות, בדיוק עמד להתגייס. בדיוק התחיל להיות עצמאי. בדיוק החל לחיות כאדם בוגר.
וכל השקעתו בבית הספר, מבלי אפשרות לקטוף את הפירות שהשקיע כל כך לגדל.
ומה יהיה עכשיו? עם ההורים, עם החברים?
וכל כך הרבה אנשים הכירו אותו, והוא התנדף כעלה ברוח סערה.
וזה לא בסדר, לקחת ככה מישהו. זה לא בסדר, שכל בית הספר אבל ובוכה. כאלף אנשים בערך בוכים וכואבים. כאלף אנשים איבדו חלק מהם.
ואיפה הוא? הוא לא יחזור.
וזה יכול לקרות לכל אחד, בכל רגע. וזה מפתיע, מפתיע מדי.
לו רק ידעתי שזו תהייה הפעם האחרונה שאראה אותו.