אנשים נפלאים

כן, אני מפחדת להישאר בדד.
שלא תבינו לא נכון,
אני צריכה את הלבד שלי, מאוד צריכה.
אני נוטה להיסגר בחדר, להדליק מזגן להתכרבל בשמיכה עם רצון כזה ש׳אף אחד לא יכנס עכשיו׳.
אבל גם בשעות האלה, יש בי צורך פנימי שמישהו יהיה נוכח שם בחוץ…ישטוף כלים, יצפה בטלוויזה…זה איכשהו ממלא את החסר שבי, רק הנוכחות שלו…
לדעת שלא באמת כולם נעלמו לי, למרות שכולם יחזרו בסוף…כי כולם אוהבים לישון במיטה שלהם בסופו של יום.
וזה לא רק בבית, אלא בכל מקום…
כשאני נמצאת בקרע הזה של הבדידות אפילו נהג האוטובוס והספרנית נותנים לי מעט שלווה…
ועכשיו? אני מרגישה קצת לבד, במיוחד שהגיע עוד פרק בחיים שבו נעלמים לי אנשים…
וזה נעשה באיטיות כל כך כואבת,  שלא הולכת לשום מקום טוב…אלא אל ניתוק מוחלט וזיכרון מתוק ועוקצני.
אני נשמעת קצת אובססיבית, אבל אני לא רואה את זה ככה…
אני צריכה בפשטות…שעוד נשמה שעוברת כאן משהו בעולם הזה תהיה פה,
זה מחזק אותי.
אני באמת לא יודעת למה…
וכרגע?
כאילו מישהו הכניס את ידו לקרביים שלי, מתעקש להוציא משם שלל מה…