העט
נגמר המבחן במתמטיקה. הלך לי ממש רע. העט נופל לי על הרצפה אבל אני אפילו לא טורח להרים אותו. אני ושלומי, אחד החברים היחידים שלי, יוצאים ביחד להפסקה. לאחר השוואת תשובות, השיחה משנה נושא לבחורה אחת בשם דנה.
"אחי, לך על זה" שלומי אומר לי. אבל זה לא ממש משפיע עליי. אני לא רואה אותה בדרך הזאת, פשוט. היא תמיד נראתה לי אפילו די מעצבנת.
שלומי הולך משם להיות עם חברים אחרים שלו. אני נשאר לבד. זה די רגיל, למען האמת. אין לי יותר מדי חברים.
אני פותח את הטלפון, בתקווה שאולי שם יש משהו מעניין. מלבד הודעה מאמא על איך היה המבחן, ו223 הודעות מקבוצת גיימינג שאני חבר בה, אין כלום. אני לא טורח אפילו להיכנס לאף אחד מהצ'אטים, אני פשוט סוגר את הטלפון והולך לשתות. ואז לשירותים. כי כשאין לך עם מי להיות או מה לעשות בהפסקה, לפעמים אתה הולך לשתות או לשירותים סתם כדי להעביר את הזמן.
אחרי זה אני סתם יושב בכיתה, לבד, בלי לעשות כלום. אני שומע איך כל מי שנשאר בכיתה מדבר וצוחק סביבי. אין לי כוח לזה היום. נמאס לי כבר. נמאס לי כבר מלבוא לכאן כל יום ולהרגיש בודד. נמאס לי כבר מהלימודים ובמיוחד ממתמטיקה, שלא משנה כמה אתה משקיע אתה לא מצליח. נמאס לי מהמשפחה שבכלל לא מבינה אותי. נמאס לי, פשוט נמאס.
אני פשוט מניח את הראש על השולחן מתוך ייאוש. מעמיד פני ישן, שלא יחשבו שאני סתם מתבודד.
גם כשנמאס אכפת מהתדמית שלך.
לפתע אני שומע קול נשי קורא בשמי. "אלון?"
אני מרים את הראש מהשולחן ולפתע אני רואה את דנה.
"הפלת את העט שלך" היא אומרת ומושיטה אותו לעברי.
"ת…. תודה" אני ממלמל.
היא מחייכת לעברי. אני מחייך בחזרה. ופתאום אני מתחיל לחשוב לעצמי, שאולי טעיתי לגביה. שאולי שלומי צדק. נשמע הצלצול שמסמן את סוף ההפסקה.
לפתע אני מרגיש מן תעוזה אוחזת בי. "את רוצה להסתובב איתי בהפסקה הבאה?" אני שואל בביטחון לא אופייני לי.
"אני אשמח" היא עונה בחיוך.
אני מחייך אליה בחזרה. ואולי, רק אולי, אני מתחיל להרגיש שפחות נמאס לי.
תגובות (2)
מכירה מאוד את ההרגשה, שנה שעברה היתי בודדה מאוד ולא היו לי חברים, השנה עברתי כיתה והמצב השתנה. אם זהו סיפור אמיתי אז באצת לא לוותר בסוך מוצאים חברים אמיתיים רק צריך תקווה!.
אממ… בואי נאמר, כתבתי את זה די על דברים שהרגשתי בעבר…
זה כבר השתנה מאז. תודה בכל מקרה, ושמח שהמצב אצלך השתנה:)